דברי תורה לפרשת פקודי – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

"אלה פקודי המשכן…".

סופי תבות "אלה פקודי המשכן" – הין. בכל חמשה חומשי תורה מלה זו (ללא אות שימושית) מופיעה אך ורק פעם אחת, בפרשת שמן המשחה (שנידונה באריכות לעיל בפרשת כי תשא) – "ושמן זית הין". עוד ארבע פעמים מופיעה מלה זו בתנ"ך, כולן בסוף ספר יחזקאל (בנבואת הבית העתיד) וכולן בביטוי זהה – "ושמן הין לאיפה" ("לאיפה" רומז ל"אלה פקודי"; חוץ מארבע פעמים אלו אין עוד "לאיפה" בתנ"ך, "לאיפה" אותיות פליאה, מלה שמופיעה אך ורק פעם אחת בתנ"ך – "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה", "דעת" אותיות "עדת" – "אלה פקודי המשכן משכן העדת").

נמצא שההין הוא מדה הקשורה בתורה לשמן דווקא. והרמז: ששת צירופי הין = שמן. היןעולה בגימטריא השם הקדוש א–דני ב"ה, שם המלכות. שמן היינו חכמה בכלל ופנימיות החכמה בפרט. נמצא מה שמדת השמן היא הין היינו בסוד "הוי' בחכמה יסד ארץ" – "אבא יסד ברתא".

והנה, ביחס למדת שמן המשחה – "כולו קיים לעתיד לבוא". הרמז הנ"ל של סופי תבות "אלה פקודי המשכן" בתחילת פרשתנו בא ללמדנו שכך ביחס למשכן כולו – משכן אותיותכשמן – אף על פי שנתמשכן בגלות (ראה רש"י) כולו קיים לעתיד לבוא, וכפי שיתגלה תיכף ומיד בבנין בית המקדש השלישי והמשולש "מקדש א-דני [דווקא, א–דני = הין] כוננו ידיך".

והנה נאמר "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". "צדק – מלכותא קדישא", וארבע מדות הצדק הן כנגד ארבע אותיות שם אד' ב"ה, כמבואר באריכות במ"א. נמצא שבפרט, מדת ההין היא כנגד ה-י של שם א–דני, הכולל את כל השם – "הכל הולך אחר החיתום", סוד "חכמה בסוף", נעיצת חכמה עילאה (חכמה בראש – ה-י של שם הוי' ב"ה) בחכמה תתאה כנודע, נצחיות ה"שמן משחת קדש", וד"ל.

ודרשו חז"ל שה"הן" שלך יהיה צדק, סוד "כי אין מלה בלשוני הן הוי' ידעת כולה" (הנאמר בסמוך ל"פליאה דעת ממני" הנ"ל) ו"הן יראת הוי' היא חכמה". בזכות ההין-הן צדק נזכה לבנין בית המקדש בב"א.

ב.

ההין הוא מדת הלח, והוא מופיע בתורה, במלאכת ועבודת המקדש, הן כמדת שמן והן כמדת יין (רק שהתבה "הין", ללא אות שימושית, וכן מדה של הין שלם, מופיעה רק אצל שמן, כנ"ל). ידוע בקבלה ששמן ויין הם כנגד חכמה ובינה, ובעבודה הפנימית – בטול (שמן בחשאי) ושמחה (שירה על היין), "הנסתרֹת להוי' אלהינו". בפרטיות יש לומר שהין – ש-וצירופיו עולים שמן, כנ"ל, אך שמו הין דומה ליין (ו"ההין" = יין) – הוא סוד "הבן בחכמה", התכללות היין בשמן, סוד או"א עילאין, וד"ל. לעומת ההין, האיפה היא מדת היבש (סוד "איפה היית ביסדי ארץ"), "והנגלֹת לנו ולבנינו" ("עשרית האיפה" = תפארת; איפה הוא גם שאלת איה פה, סוד כתר-מלכות – "ויאמר אל זבח ואל צלמנע איפה האנשים [רד"ק: "איפה האנשים'. מה תארם ותכונתם'] אשר הרגתם בתבור ויאמרו כמוך כמוהם אחד כתאר בני המלך").

"אלה פקודי המשכן" ס"ת הין כנ"ל, ר"ת אפה (קיצור איפה, חוץ מהרמז הנ"ל ש"לאיפה" הוא "אלה פקודי"). אפה = אלהים, הין = א–דני. שניהם יחד עולים שם קנא (אהיה במילויההין – אלף הה יוד הה – כמבואר בכתבי האריז"ל; ההפרש בין אלהים לא–דני הוא אהיה, ודוק) סוד מקוה הטהרה, ובגימטריא ויקהל, שם הפרשה הקודמת בתורה.

והנה, הפעם הראשונה בתורה שיש ס"ת הין היא בסוף הפסוק הראשון של היום השלישי של מעשה בראשית, מקור סוד המקוה הנ"ל בתורה: "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן". מבין לב הופעות שם "אלהים" במעשה בראשית (בבחזקת ה), שם אלהים שבפסוק זה הוא העשירי (ב פעמים ה) – "העשירי יהיה קדש להוי'" (כלומר שבשם הוי' זה יש גילוי מיוחד של "הוי' הוא האלהים", וד"ל). "כן" = ההין, "ויהי כן" = האיפה. "היבשה ויהי כן" = משיח הין. "אלה פקודי המשכן" = ירושלם הין.היבשה ויהי כן – אלה פקודי המשכן = משיח משיח משיח. יש כאן חיבור ואיחוד של ים ויבשה, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, סוד היות המשכן דגם מעשה בראשית.

וכן סוף פרשת בראשית חותם ב"הין": "ונח מצא חן בעיני הוי'", סופי תבות הין (בסדר עולה מלמטה למעלה, סוד מציאת חן). חן והן מתחלפות כנודע, סוד חן כלה (סוד "הן הוי' ידעת כלה" כנ"ל). "חן בעיני" = פקודי. "חן בעיני הוי'" = קסא. הין, קסא (אהיה במילוייודין, אלף הי יוד הי) = הין איפה (הערך הממוצע של כל אות הוא 23, פרשת פקודי היא הפרשה ה-23 בתורה). "היבשה ויהי כן" "חן בעיני הוי'" "אלה פקודי המשכן" = 1300 = 20 פעמים הין (3 מפורש, בסופי תבות, ו-17 בגימטריא).

"הן" ביונית היא לשון "אחת" כנודע, סוד "אחת לאחת למצא [= הין איפה, ז פעמים 23]חשבון [= ו צירופי אין; "אחת לאחת למצא חשבון" = 25 פעמים הן; ראשי התבות – אללח= ג פעמים 23, סופי התבות – תתאן = 37 פעמים 23;אמצעי התבות – חאחמצשוב = 455 = 5 פעמים 7 פעמים 13]" (רש"י: "כל המצות שהצדיקים עושים והעבירות שהרשעים עוברים נמנים לפני הקב"ה אחת על אחת עד שמצטרפות לחשבון גדול"), והיינו הין-הן צדק של משה רבינו, וכמו שיתבאר.

ג.

פרשת פקודי היא הפרשה ה-23 בתורה, הפרשה החיה, כנ"ל, והשרש פקד עולה ח פעמיםחיה (שרש זה הוא גם התבה השביעית בפסוק – "כל השביעין חביבין"). בנרנח"י, עבודת החיה היא עבודת ה"אין" (ראית הנולד יש מאין תמיד, ואל יוציא אדם את עצמו מן הכלל, כמבואר בתניא), סוד "והחכמה מאין תמצא", עבודת הבטול להוי' ב"ה. סוד ההין–הן הנ"ל גם רומז למדת אין, כמו בפסוק "כי אין מלה בלשוני, הן הוי' ידעת כלה" הנ"ל. והנה בפסוק הראשון של פרשתנו – "אלה פקודי המשכן משכן העדֻת אשר פֻקד על פי משה עבֹדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" יש אין אותיות, כאשר הראש-תוך-סוף שלהן הוא אין (והוא אחד מן הרמזים היפהפיים ביותר בכל התורה כולה)!

אין – 61 – הוא גם מספר השראה, וממילא ניתן לצייר את הפסוק הראשון בפרשתנו בצורת "השראה":

א

ל  ה  פ

ק  ו  ד  י  ה

מ  ש  כ  ן  מ  ש  כ

ן  ה  ע  ד  ת  א  ש  ר  פ

ק  ד  ע  ל  פ  י  מ  ש  ה  ע  ב

ד  ת  ה  ל  ו  י  ם  ב  י

ד  א  י  ת  מ  ר  ב

ן  א  ה  ר  ן

ה  כ  ה

ן

נשים לב שפנות הצורה הנ"ל – אקבן – עולות בצלאל, תחילת הפסוק הבא: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו'". בצלאל הוא בצל אל, אל היינו הנקודה האמצעית של אין, והוא (153) עולה טוב במשולש (ט פעמים טוב), סוד טוב אין (פנימיות טוב עין; טוב אין הוא סוד השם הקדוש אני והו, ועולה ו פעמים אחד; בהכאה פרטית טוב אין = 169 = אחדבריבוע ; טוב אין הוא כנגד משה מלגו ואילו טוב עין הוא כנגד יעקב מלבר – טוב עין = 147 שנות יעקב אבינו כנודע, טוב שנים במצרים ועין שנים טרם ירד למצרים), וד"ל.

אין – 61 – הוא גם "מספר שבת", שציורו כך:

א  ל  ה  פ  ק

ו  ד  י  ה  מ  ש

כ  ן  מ  ש  כ  ן  ה

ע  ד  ת  א  ש  ר  פ  ק

ד  ע  ל  פ  י  מ  ש  ה  ע

ב  ד  ת  ה  ל  ו  י  ם

ב  י  ד  א  י  ת  מ

ר  ב  ן  א  ה  ר

ן  ה  כ  ה  ן

כאן נשים לב שכנגד אין מופיע קין, נמצא שיש כאן תיקון קין, תיקון עיקר קנינו של הקב"ה בעולם (בית המקדש שבו בניו-קניניו עובדים אותו באהבה ואחוה שלום ורעות). 13 נקודות החן – 12 מסביב ו-1 באמצע = 377 (13 פעמים 29) = שמואל, עיקר תיקון קין (שמואל =קין ועוד ז פעמים אל, ודוק) בתנ"ך.

ד.

והנה, חיה אין בהכאה פרטית (ח פעמים א, י פעמים י, ה פעמים ן) עולה משיח. משיח הואמשה אחד כנודע.

עד "משה" (מקום האתנחתא) בפסוק הראשון: "אלה פקודי המשכן [עד כאן = איתמר; הרת"ס של 'אלה פקודי המשכן' = אדן, מודה, שעולה הן] משכן העדת [עד כאן = כח פעמיםהן, הן במשולש] אשר פקד על פי משה" יש 10 תבות, משה הוא העשירי – "העשירי יהיה קדש להוי'". עשר המלים עולות 2760 = 8 פעמים משה! משה חי 120 שנים. 2760 = 120 פעמים 23 (משה = 15 פעמים 23, 15 במשולש = 120), בסוד פרשת פקודי בכלל, הפרשה ה-23 בתורה כנ"ל. הערך הממוצע של 10 התבות הוא 276, המשולש של 23.

משה הוא עיקר תקון הבל בתורה (משה – משה שת הבל, כנודע בכתבי האריז"ל), הוא בחינת שמן משחת קדש הנ"ל, והוא זכה לבינה בסוד "הבן בחכמה" הנ"ל, סוד ההין צדק – הין צדק = 7 פעמים הבל, סוד שבעה הבלים שבהם נברא העולם, ושבאו לידי תיקונם במשכן שעשה משה.

הן הבל = הכל הבל; הין הבל = אמונה.

והנה, במדרש רבה בריש פרשתנו איתא:

"ואלה פקודי המשכן". כך פתח ר' תנחומא בר אבא: "איש אמונות רב ברכות", אתה מוצא כל מי שהוא נאמן הקב"ה מביא ברכות על ידיו, מי שאינו נאמן "ואץ להעשיר לא ינקה". "איש אמונות" זה משה, שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", הוי "איש אמונות רב ברכות", שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן. "ואץ להעשיר לא ינקה" זה קרח, שהיה לוי ובקש ליטול כהונה גדולה, ומה היה סופו? "ותפתח הארץ את פיה". דבר אחר, "איש אמונות" זה משה, שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו וכאן אתה אומר אין ממנין פחות מב'? אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר "אלה פקודי המשכן" – "אשר פקד משה" אין כתיב כאן, אלא "אשר פֻקד על פי משה", על ידי משה, "ביד איתמר".

וזה לשון הב"ח ביו"ד סי' רנ"ז: "מכאן דאף על פי דגבאי הצדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם אפילו הכי טוב שיתנו חשבון, כמו שמצינו במשה רבינו שנתן חשבון מנדבות המשכן כמו שנאמר 'אלה פקודי המשכן וגו"".

אמונה הוא סוד א מונה, מונה = מאין (אין בחינת משה, חיה כנ"ל) = צוה ("כאשר צוה הוי' את משה" החוזר חי פעמים בפרשתנו, שמכאן לומדים חז"ל את מנין חי ברכות דתפלת שמונה עשרה). משה מונה את הכל משרש האין האמיתי, והיינו שהוא דווקא נקרא "איש אמונות" (כאשר הלעומת זה שלו, בענין זה, הוא קרח, משרש קין, שתיקונו בשמואל כנ"ל). ועוד, משה באתב"ש – צבי = אמונה כנודע. והוא רעיא מהימנא – "ורעה אמונה" (רעה אמונה = שמואל = אמונה במספר קדמי, והוא שקול כנגד משה ואהרן) – הזן ומפרנס את אמונת ישראל בסוד "משכן העדת" ר"ת מה – "ונחנו מה", העדת אותיות הדעת, כנ"ל (מהמקום ש"הן הוי' ידעת כלה" = כתר עליון, והראש העליון שבו דווקא – אמונה). רק כאן נקרא המשכן "משכן העדת", ראה חנה אריאל לפרשתנו.

גזבר = רבי. משה רבינו הוא ראש כל הגזברים (= 39 – משה במספר סדורי, הוי' אחד – פעמים הבל). הוא ספרא רבה דישראל, מלאכת הספירה (של אותיות התורה וכן של כספי נדבה למלאכת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – תכלית כונת מתן תורה לישראל [ובריאת העולם כולו] לעשות לו יתברך דירה בתחתונים; כשם שלכל יהודי יש אות בתורה כך יש לו מחצית השקל וד"ל – משה תמיד סופר יהלומים, נשמות ישראל) חביבה עליו עד מאד. "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", הוא הממונה על בי גזא דמלכא (בית אוצר המלך). "לא כן" = מונה = מאין כנ"ל ("עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" = ב פעמים חיהבריבוע = תענוג תענוג).

ה.

והנה, פלא, ה"הין" האחרון המופיע בסופי תיבות בתנ"ך הוא בפסוק האחרון של התנ"ך (הפסוק האחרון של ספר דברי הימים, הנמנה אחרון במנין כד ספרים לפי רוב מסדרי התנ"ך):

"כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי הוי' [ס"ת הין, עולה מלמטה למעלה] אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו הוי' אלהיו עמו ויעל". יש כאן גם הין וגם "פקד"!

מרמזי הפסוק: יש ל תבות בפסוק – האות האחרונה היא ל (כמו האות האחרונה של חמשה חומשי תורה, ה-ל של ישראל; נמצא שגם ביחס לתורה וגם ביחס לתנ"ך כולו סוד "נעוץ סופן בתחילתן" הוא לב) – "ויעל". "ויעל" = חן חן (סוד "האבן הראשה תשאות חן חן לה", האבן הראשה של בנין בית המקדש השני, בית כורש). בחלק האחרון של הפסוק יש ג תבות שעולות "ויעל": "מי בכם מכל עמו הוי' אלהיו עמו ויעל". בדברי כורש יש כה תבות, התבה הראשונה בפסוק: "כה אמר כורש". סימן הפסוק – "כה… ויעל" הוא כל, התבה הראשונה של דברי כורש: "כל ממלכות הארץ וגו'". "כה אמר כורש מלך פרס" = 1222 = תורה תורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שעיקר שלמותן ואיחודן נתגלה בבית שני, בית כורש. "נתן[= אמצעי התבות של 'אלה פקודי המשכן' = פרו ורבו (בתוך טהרת מי המקוה כנ"ל, ודוק), תכלית השפעת המשכן והמקדש] לי הוי'" = משיח בן יוסף (ס"ת הין כנ"ל וראש – "תבואתה לראש יוסף"; ראש = משה יוסף, משה לקח את עצמות יוסף עמו). "ביתבירושלם" = 1000, "האלף לך שלמה", סוד אלף אורות שניתנו למשה רבינו במתן תורה וכו', תכלית מתן תורה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. ראשי וסופי "בית בירושלם" –בת בם = מקדש. 1000 = 10 בחזקת 3, יש כאן 10 אותיות, ממוצע כל אות = 100 = 10 בריבוע. נצייר את 10 האותיות כמשולש של 4:

ב

י  ת

ב  י  ר

ו  ש  ל  ם

הפנות – בום – ועוד ז אותיות = ז פעמים קול (ז קולות של מתן תורה וכו'). הפנות עם הנקודה האמצעית = חן. השורה העליונה והתחתונה – בשלום = חשמל כו'. השורה התחתונה – שלום = עשו, ואילו הערך הממוצע של ג השורות העליונות = יצחק (המברר את עשו בסוד אכילת הקרבנות, וד"ל).

והנה, 1000 ("בית בירושלם") = דעת כורש (רוס"ת דעת כורש = בית חדש; אמצעי התבות = המשולש של 23 הנ"ל, הערך הממוצע של 10 התבות הראשונות, עד משה, של פרשתנו).כורש = מודעות, נמצא ש1000 = דעת מודעות. ושרשו הוא בדעת משה, באותם 1000 אורות אליהם זכה בשעת מתן תורה, בעשית המשכן במדבר. כורש ידע את "הוי' אלהי השמים", שממנו תורה מן השמים. כורש הוא כו (הוי') רש – "תחנונים ידבר רש" שנדרש על משה רבינו. רש = נתן, וממילא כורש = "נתן [לי] הוי'"! משה כורש = 871 = 13 פעמים 67 –בינה (67) פעמים בינה במספר קטן (13). והוא עולה כו (הוי') ועוד יג פעמים הין (א–דני). הערך הממוצע של ז אותיותיהם במילוי = צדיק = אמונה אמונה (סוד "וצדיק באמונתויחיה", צדיק = ב פעמים אמונה, ב אמונות ד"באמונתו", והנה משה רבינו הוא "איש אמונות" כנ"ל). הערך הממוצע של ז אותיותיהם במספר קדמי = תבונה (= רבי מאיר, כמבואר במ"א).

ו.

והנה השם כורש מופיע בדיוק 23 פעמים בתנ"ך, סוד פרשת "אלה פקודי המשכן וגו'"! פעמיים מופיע בנבואת ישעיה (הרבה שנים לפני שבא לעולם) בשני פסוקים רצופים:

"האמר לכורש רעי וכל חפצי ישלם ולאמר לירושלם תבנה והיכל תוסד. כה אמר הוי' למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לרד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח לפתח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו". רש"י: "'רועי'. מלך שלי". וכן פי' רד"ק: "'האומר לכורש'. בעבור כורש אומר שהוא רועה שלי כלומר שינהג את צאני והוא ישראל". [אך ראה במלבי"ם שפירש: "'האומר לכורש רעי'. אני אומר לכורש את רעי ורעיוני אגלה לו את אשר במחשבתי והוא כל חפצי יעשה", הרי פירש "רעי" מלשון רעיון, והוא הלשון העליון מבין טוב הלשונות של השער "רע" בלשון הקדש, כמבואר באריכות במ"א].

נמצא שכורש (כשעלה במחשבה, טרם בואו לעוה"ז כנ"ל) הוא הרועה והמשיח של ה'! והנה חז"ל הוציאו את הפסוק "למשיחו לכורש" מפשוטו ש"משיחו" קאי על כורש ופירשו במסכת מגילה שה' קובל כאן למשיח על כורש, שלא קיים את שליחותו כרצון ה'. ועוד פירשו (ראה ראב"ע) ש"משיחו" קאי על הנביא ישעיהו, כמו שנאמר עליו "יען משח הוי' אתי לבשר ענוים". מצאנו כאן סדר של הכנעה הבדלה המתקה: "משיחו" – ישעיהו, "יען… לבשר ענוים", הכנעה; "משיחו" – משיח, לא כורש, הבדלה (ראה רש"י בגמרא, שהלימוד הוא מהבדלת טעמי המקרא, ודוק); "משיחו" – כורש, המתקה (שגם מלך גוי יכול להיות משיח, כשה' חפץ בו). אך לכל הדעות "רועי" קאי על כורש מלך פרס, והוא תואר המקשר אותו למשה רבינו בפרט, שנקרא רעיא מהימנא.

ואלה דברי הרד"ק על תחילת הפסוק השני: "'כה אמר ה' למשיחו לכורש'. כמו שקראו רועי כן קראו משיחי כלומר מלכי, כי אני המלכתיו להחריב את בבל והמלך הוא משוח, או לפי שהמלוכה היתה על ידי משיחה נקרא המנוי שממנה האדם על איזה דבר בלשון משיחה, וכן 'ומשחת את חזאל', 'תמשח לנביא תחתיך', 'יען משח ה' אותי', וכן 'למשיחו לכורש' הממונה שלו כי האל מנה אותו למלך".

והנה, גם "פקד" הוא לשון מינוי. ואלה דברי רבי אייזיק מהומיל זצ"ל בחנה אריאל ריש פרשתנו: "תיבת פקודי משמשת בג' לשונות. לשון ממונה, כמו 'ויפקד המלך פקידים'. לשון מספר ומנין, כמו 'פקודיהם למטה יהודה וכו". לשון הזכרה והתעוררות למי שנזכר עליו, כמו 'וה' פקד את שרה', 'זכרנו ה' לטובה ופקדנו בו לברכה', שמה שהוא בעצמו של הזוכר ואינו מגיע למקבל נקרא זכרון ומה שמועיל למקבל נקרא פקידה, וזהו 'ופקדנו בו', כלומר עשה בנו תיקון לברכה שתוכל להיות ברכה באסמנו ובגילויינו. ושלשתן ענין א' הם, כי כשיש ממונה הוא מעורר את המקבל ומביא שלימות ענינו בפרטי פרטיות".

ובזה יובן בטוב טעם ודעת את דברי חז"ל במגילה הנ"ל ביחס למינוי (משיחת) כורש, שלא קיים את המינוי כדבעי, להביא לשלימות ענין המקבל (עם ישראל) בפרטי פרטיות. והיינו שלא עוררם כראוי.

נמצינו למדים שהמשיח האמיתי הוא זה שנענה למינוי מלמעלה בשלימות (בנאמנות) ודואג לעורר את המקבל (עם ישראל והעולם כולו) מתרדמתו, לעשותו כלי מחזיק ברכה ולהמשיך בו שפע ברכה בפרטי פרטיות. והיינו תכלית ענין "פקודי המשכן משכן העדת".

ז.

בסוף פרשתנו נאמר: "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הוי' מלא את המשכן". ופירש"י: "'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד'. וכתוב אחד אומר 'ובבא משה אל אהל מועד', בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם 'כי שכן עליו הענן', אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו". אבל חז"ל במסכת יומא דרשו אחרת: "רבי אלעזר רמי: כתיב 'ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן' וכתיב 'ויבא משה בתוך הענן', מלמד שתפסו הקדוש ברוך הוא למשה והביאו בענן". על הפסוק (בסוף פרשת משפטים) "ויבא משה בתוך הענן" פירש"י: "'בתוך הענן'. ענן זה כמין עשן הוא ועשה לו הקב"ה למשה שביל בתוכו".

לדעת רש"י אין הענן שבסוף פרשת משפטים (דומה ל)אותו ענן ששכן על אהל מועד, וממילא אין להשליך מכאן לשם (כדרמי רבי אלעזר). אך בפנימיות הענינים יש לישב את כל שלשת הפסוקים יחד:

הפסוק הראשון הוא הפסוק החותם את פרשת משפטים: "ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה". כדי לישב את ב' הפירושים הנ"ל בפסוק זה ("אלו ואלו דברי אלקים חיים") צריך לומר שתוך כדי שה' תופס את משה בכח כו' הוא עושה לו שביל בתוכו. מכאן נלמד בעבודת ה' שכאשר עומד ענן כבד בדרך לעלות אל ה' צריך אתכפיא וכעין קפיצת נחשון לתוך הענן – המונע ומעכב – ואזי, פתאום ובנחת נעשה שביל (ויש בזה ב' אפשרויות, או שהשביל הוא מעין מנהרה, שרואים את האור בקצהו, או שכל רגע ורגע נכרה עוד אמה קדימה בשביל, וממילא כל רגע צ"ל ה' תופס בו, באתכפיא, כדי לקדמו הלאה, היינו עבודת הצדיק ועבודת הבינוני ודוק).

כל זה בעליה להר סיני לקבל את התורה. אך עבודת המשכן היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, ענין ה"שוב" (וכל ענינו של ביאת משה לאהל מועד הוא לדבר עם ה' שם, לא עבודת הקרבנות דרזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף, ודוק), ויש בזה ב' בחינות – כשהענן שוכן על המשכן וכאשר הוא מסתלק מן המשכן (ויש לקשרו לתחילת הפרשה – "משכן, משכן העדת" – משכן סתם בזמן שהענן שוכן עליו, שאזי נמנע משה, הדעת, מלבוא לתוכו, ומשכן העדת כאשר משה נכנס למשכן), סוד מל (הבדלה) מל (המתקת דבור עם ה'), כאשר הענן דהר סיני הוא בחינת חש (הכנעה) כמובן. והיינו שני הפסוקים, דכאן – "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הוי' מלא את המשכן", ה' בא לביתו ומתיחד בו לפני שמזמין לו אורח (משה), ודלהלן "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו", וד"ל. וגם כאן יש לומר שנשאר רשימו בתודעת משה של "תפסו הקב"ה וכו'" של הר סיני, ונרגש מה שהקב"ה מגין עליו מחמת קדושת הענן, כמו שפירשו חז"ל על "והנה הוי' נצב עליו" – "כאדם שמגין על בנו", משה מלגו ויעקב מלבר, וד"ל.

והנה, פעמיים נאמר בתורה "ולא יכל…" – "ולא יכל יוסף להתאפק…" "ולא יכל משה לבוא…". התגלות יוסף לאחיו הוא בסוד יחוד יסוד ומלכות, ביאת משה למשכן הוא בסוד יחוד יסוד אבא ביסוד אמא, וד"ל. "ולא יכל משה לבוא" ולכן הוא התאפק עד שיסתלק הענן מעל המשכן, ואילו "ולא יכל יוסף להתאפק" ומיהר לפרוץ כו'. האורות שבדעת (משה) הם מיושבים, משא"כ כשבאים אל היסוד (יוסף) כו', וד"ל.

שתי התבות "ולא יכל" הן חתך הזהב של 97 (מה ובן [בן אדם], סוד מהיטבאל, אלדד מידדכו'). לפני 37 בא 23 (כלומר ש"יכל", 60, מתחלק ל-37 ו-23), ודוק. בהכאה פרטית "ולא יכל" = משה משה ("לא פסיק טעמא בגווייהו"). במילוי "ולא יכל" – וו למד אלף יוד כף למד = יהושע (גלגול יוסף, תלמיד משה) = טוב פעמים 23 (מילוי יכל: יוד כף למד = צדק =מהיטבאל מהיטבאל).