דברי תורה לפרשת תרומה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

 "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת".

פרשת תרומה היא הפרשה הראשונה בתורה שפותחת בפסוק "וידבר הוי' אל משה לאמר". בכל התורה כולה חוזר פסוק זה (יותר, באין ערוך, מכל פסוק אחר בתורה. והוא סוד ה"חזרה" בתורה) בדיוק 70 פעמים, בסוד "שבעים פנים לתורה" ("פנים" היינו תחילת ענין, ויש, אכן, שבעים ענינים שונים בתורה שה"פנים" שלהם הוא "וידבר הוי' אל משה לאמר"; "שבעים פניםלתורה" ראשי תבות שפל – "והייתי שפל בעיני" שאמר דוד מלכא משיחא, סוד החזרה תמיד, בחינת בר נפלא דלית ליה מגרמיה כלום, והרי נשמת משיח הוא משה, הענו מכל אדם, ופירש"י "שפל וסבלן", בעוד שגופו של משיח הוא דוד, ודוק).

והנה, חוץ משבעים פעמים "וידבר הוי' אל משה לאמר" יש פעם אחת בתורה "וידבר משה אל הוי' לאמר" (סוד השבעים ואחד, כנגד המופלא שבסנהדרין, ובסוד ה-א פנימיות ה-ע בכל מקום, שכאן הוא בסוד "אשת חיל [משה רבינו] עטרת בעלה [הקדוש ברוך הוא]", וד"ל):

"וידבר משה אל הוי' לאמר. יפקד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת הוי' כצאן אשר אין להם רֹעה".

בקשת-דרישת משה רבינו מאת ה' היא בקשת אשת חיל (הנפטרת מן העולם, כמבואר ברש"י בפרשיה הסמוכה, פרשת קרבן התמיד, ודוק) למינוי בן איש חיל למנהיג על העדה. מסירות נפש זו עולה עד אין סוף ממש וממשיכה משם גילוי שלם של שבעים פנים לתורה (שהרי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", נמצא שגם מה שנאמר לפני כן "וידבר הוי' אל משה לאמר" נמשך בזכות מסירות נפשו של משה שבאה לידי ביטוי וגילוי מלא ב"וידבר משה אל הוי' לאמר. יפקד וגו'"; ה' שלח את משה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים בלשון "פקד פקדתי", וכנגד זה דורש משה מה' "יפקד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה", ודוק).

כל זה קשור בפרט ל"וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'", וכמו שיתבאר בעז"ה.

ב.

 והנה, ידוע ששבעים פני התורה הם כנגד שבעים הזקנים, הסנהדרין, שמשה האציל את רוחו עליהם. לכל זקן, מצד שרש נשמתו בחכמה עילאה דאצילות, שייך פן אחד של תורת משה (כללות החכמה עילאה דאצילות – "מן המים משיתהו"). זקן – פן בתורה עולה שלימות של ל פעמים ל, סוד הלב היהודי כנודע, "לב מבין דעת [משה]". עצמותו של משה, שלמעלה ממה שהוא מאציל מרוח ה' אשר עליו לזקני ישראל, משתקפת בפעם אחת ("אחת היא יונתי תמתי") "וידבר משה אל הוי' לאמר", במסירות נפשו של משה שלא תשאר עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה (אלא שתהיה "פעֻלת צדיק לחיים" פעולה נמשכת באמת, במינוי איש על העדה שהנו אתפשטותא דמשה בעצם, והיינו שמשה דורש מה' שעצמותו תשאר במציאות העולם בגילוי ממש), כנ"ל. פעם זו היא בסוד המופלא (סמוך לאיש על העדה) שבסנהדרין, כנ"ל.

והרמז: "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" = 2556, שהוא המשולש של 71, כנגד שבעים זקני הסנהדרין (שכנגד שבעים פנים לתורה ושבעים הפעמים שנאמר "וידבר הוי' אל משה לאמר" בתורה) ומשה המופלא עליהם (כנגד עצם תורת משה – שתמיד יהיה "איש על העדה", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", והנאמר פעם אחת בתורה: "וידבר משה אל הוי' לאמר").

מה ההבדל בין דרגת משה רבינו לדרגת שבעים הזקנים? השבעים (זקנים ופנים לתורה) הם בז"ת דאמא, סוד ה-ע רבתי של "שמע" (סוד רבי עקיבא, כללות התורה שבעל פה, כמבואר במ"א), לשון הבנה פנימית, תבונת ה"לב מבין דעת" כנ"ל. בז"ת דז"א ז מדות הלב הן בסוד האות ז (כאשר הבינה, האם, עומדת-רובצת עליהן בסוד האות א – "אז ישיר משה ובני ישראל [שלהם ז שרשי נשמה, סוד ז קני המנורה]"), אך באמא כל מדה כלולה מעשר. אך בהיות ה-ע בסוד המדות, בשרשן העליון, יש לכל מדה תמורה (כידוע ב-ז תמורות דספר יצירה, כנגד ז מדות הלב). והיינותרומה אותיות תמורה. והוא סוד "ושבעים תמרים", ומפורש בחז"ל שהם היו כנגד שבעים הסנהדרין ("שבעים תמרים" = "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "ושבעים תמרים" [תוספת ה-ובאה לרבות את האחד המופלא, משה רבינו, העומד על השבעים אך מצטרף אליהם] = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וד"ל) – "הרואה תמרים בחלום תמו עונותיו שנאמר 'תם עונך בת ציון'", היינו תמורת-המרת צד הרע (המר) בצד הטוב (המתוק), כוחם של שבעים הזקנים (הנותנים ביטוי לשבעים פנים לתורה – "אין טוב אלא תורה", כאשר כנגד כל פן אמתי וטוב יש פן שקרי ורע). אך משה רבינו עצמו הוא עצם ה"לי תרומה", כולו לה' ("'לי' – לשמי") ואין שום תמורה לעומתו (כידוע שכנגד עצם היחידה שבנפש אין לעומת זה כלל), והיינו גם מה שהשבעים זקנים מתחלפים מדור לדור אך משה לא מת כלל ואתפשטותיה בכל דרא ודרא היינו הוא ממש. והוא סוד "וכן אמר רבי שמעון לתלמידיו בניי שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא [ואין כנגדן פסולת כלל]", וד"ל.

ג.

 מתוך ע הפעמים שנאמר "וידבר הוי' אל משה לאמר" בתורה, י (א מ-ז) פותחות פרשיות חדשות: תרומה, כי תשא, צו, תזריע, מצורע, קדושים, נשא, בהעלותך, שלח, פינחס. יש לכוון עשר פרשיות אלו כנגד עשר ספירות בלימה, ובקיצור נמרץ:

פרשיות תרומה וכי תשא שתיהן בחומש שמות – תרומה היא הכתר של "וידבר הוי' אל משה לאמר" וכי תשא היא החכמה. כתר = כ (אין כ אלא לכתר, ועשרים = כתר) פעמים אל (התיקון הראשון של יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, יג מדות הרחמים של כתר עליון) ואילו תרומה = כא(אהיה, שם הכתר) פעמים אל. הכתר הוא קוצו של י המחובר ל-י, החכמה. פרשת כי תשא פותחת בנשיאת ראש בני ישראל לפקודיהם, בחינת הביטול דחכמה (ובהמשך – חטא העגל ותיקונו בגילוייג מדות הרחמים, וד"ל).

בחומש ויקרא יש ד פרשיות שפותחות "וידבר הוי' אל משה לאמר". פרשת צו פותחת ב"זאת תורת העולה", סוד הבינה – "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף". "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – בינה, יסוד האש-תמיד. תזריע-מצורע כנגד חסד–גבורה – בירור רפח. קדושים, שנאמר בהקהל לכל עדת ישראל ("תפארת ישראל"), ובו ה"כלל גדול בתורה" – "ואהבת לרעך כמוך" – כנגד התפארת.

בחומש במדבר יש (גם כן) ד פרשיות הפותחות ב"וידבר הוי' אל משה לאמר". נשא (את ראש) בנצח, סוף התפשטות קו ימין מהחכמה – כי תשא (את ראש). בהעלותך את הנרות בהוד – מדת אהרן כהן גדול המעלה את הנרות, נשמות ישראל, לה' (עד שתהא שלהבת עולה מאליה) – סוף התפשטות "זאת תורת העולה" בבינה (ד"עד הוד אתפשטת"), כנ"ל. כל שליח הוא ביסוד כנודע, והיינו פרשת שלח ביסוד. פינחס, בקנאו את קנאת ה' יתברך זכה לו ולזרעו אחריו ב"בריתי שלום", בחינת מלכות.

וכן בפרשת פינחס דווקא מבקש משה רבינו – "וידבר משה אל הוי' לאמר" – איש, מלך, על העדה. והיינו שכאשר באים לסיום עשר הספירות בבחינת אור ישר ("וידבר הוי' אל משה לאמר") , בא האור חוזר ("וידבר משה אל הוי' לאמר"), ו"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר גבוה משרש האור ישר, כמבואר בדא"ח (בחינת "אשת חיל עטרת בעלה", כנ"ל).

ראינו לעיל את הקשר של שבעים פנים לתורה וכו' לנשמתו וגופו של מלך המשיח. והנה, ב פעמים "וידבר הוי' אל משה לאמר" (או יחוד כללות האור ישר – "וידבר הוי' אל משה לאמר" – עם האור חוזר – "וידבר משה אל הוי' לאמר") = משיח "פנים ואחור" (משיח שיח יח ח מ מש משי משיח).ע פעמים "וידבר הוי' אל משה לאמר" = 175 פעמים משיח. י פעמים "וידבר הוי' אל משה לאמר" (פתיחת י פרשיות בתורה) = 25 (יהי, 5 בריבוע) פעמים משיח.

ורמז מובהק לסוד אור ישר ואור חוזר הנ"ל, ואיך ש"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" – "כתר עליון איהו כתר מלכות": ה"וידבר הוי' אל משה לאמר" של ריש פרשתנו, פרשת תרומה, הוא ה"וידבר וגו'" הששי מתחילת התורה, ואילו "וידבר משה אל הוי' לאמר" הוא ה"וידבר וגו'" הששי מסוף התורה!

ד.

פרשת תרומה היא הפרשה ה-ז בחומש שמות – "כל השביעין חביבין" – והפרשה ה-יט מתחילת התורה. המספר יט רומז לסוד העיבור כנודע, כאשר עיקר ענין מלאכת המשכן-מקדש לה' והעבודה שבו הוא שיתברכו על ידיו בני ישראל בבני – רויחי (בכמות ואיכות – "כמות מאכט איכות" במצות "פרו ורבו", "מצוה רבה", במיוחד, וד"ל). יט הוא ענין תיקון חוה, "אם כל חי", "ביתו זו אשתו", וד"ל.

והנה, הקביעה של יט שנות המחזור-קטן כפי שנהוג היום (כשאין מקדשים על פי הראיה, אך קלקלתנו היא תקנתנו, שזוכים להתעצם עם סוד העיבור בבחינת "מוחין בעצם", היינו בבחינה מתימטית טהורה, וד"ל) הוא ש-ז השנים ג ו ח יא יד יז יט (= 78, יב במשולש = ו צירופי אחד, סודמזלא שהוא ג פעמים הוי') הן מעוברות ושאר יב השנים הן פשוטות (כאשר סכומן – א ב ד ה ז ט י יב יג טו טז יח = 112, סוד יבק, אהיה הוי' אדנ–י = הוי' אלהים).

לפי סדר פרשיות התורה, מבראשית עד תרומה: לך, תולדת, וישלח, ויגש, וארא, יתרו, תרומה – מעוברות, והשאר פשוטות. לך תולדת וישלח ויגש וארא יתרו תרומה = 7 פעמים (כלומר שהערך הממוצע של שבע התבות הוא) משיח בן דויד (כמבואר בספה"ק בסוד "איש מלחמה"), שעולה זפעמים טוב מאד. ראשי התבות: לתוווית = כב פעמים טל מלאכות המשבן (= גל פעמים הוי' ב"ה).

לפי זה, פרשת תרומה היא השביעית – "כל השביעין חביבין" (על פי שני עדים: 7 בחומש שמות ו-7 בסדר ז שנות העיבור במחזור של יט). השביעית היא המלכות, נמצא שמצד אחד פרשת תרומה היא בסוד הכתר אך מצד שני היא בסוד המלכות – "כתר עליון איהו כתר מלכות". תרומה = 7 פעמים 93, כתר מלכות = 12 פעמים 93 – 7 ו-12 בסוד העיבור, ודוק. במספר קדמי, תרומה = 2471 = 7 פעמים שמחה ("שבע שמחות את פניך") = "סוד הוי' ליראיו", הרומז לסוד העיבור ("עבדו את הוי' בשמחה, באו לפניו ברננה… באו שעריו בתודה חצרותיו בתהלה")! חלק הקדמי = 1820 =סוד פעמים הוי' ב"ה, מספר אזכרות שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה, ודוק.

ה.

 "ויקחו לי תרומה" פירש"י "'לי' – לשמי". ובתניא קדישא "אבל אנחנו ירושה ומתנה היא לנו שנתן לנו את תורתו והלביש בה רצונו וחכמתו ית' המיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד והרי זה כאלו נתן לנו את עצמו כביכול. כמ"ש בז"הק ע"פ ויקחו לי תרומה [דלי כלומר אותי והל"ל ותרומה אלא משום דכולא חד ע"ש היטב]". לפי הפשט, "לי" היינו "לשמי", דהא כל העולם ומלואו שלו הוא. אך לפי הסוד, "לי" היינו "אותי" – "אותי אתם לוקחים", והיינו ההבדל בין "שם" ("לשמי"), שהוא ענין הגילוי, לבין "עצם" ("אותי") ממש. והנה, כדי שגם העצם, החשוך מצד עצמו, יתגלה, צריך להיות גם העבודה של "לשמי".

וזה מה שרמוז כאן בדלוג שוה של ט–ט אותיות תבת "לשמי": "…ויקחו לי תרומה מאת כל אישאשר ידבנו לבו יקחו את תרומתי". עבודת ה"לשמי" מתחילה מנדיבת הלב ועולה מלמטה למעלה עד שחובקת את כל האיש ובאה לידי ביטוי בהרמת תרומה לה', שלוקח לשמו יתברך באמת.

והנה ידוע שתרומה הוא תורה שניתנה ל-מ יום, שהם גם בסוד מ יום של יצירת הולד (סוד העיבור כנ"ל). נמצא שסוד עלית ה"לשמי" תופסת דווקא את מ ימים אלו, ללמדנו שכל המרים תרומה לה' כאילו קיים בעצמו את האמור במשה רבינו: "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". והוא הוא ה-מ של "מן המים משיתהו" (יש כאן ד ממין, סוד "ממעמקים קראתיך הוי'", כמבואר במ"א). ומעלה עליו הכתוב כאילו קיים בכך את כל התורה כולה (ה-מ היא האות ה-13, האחד והאהבה, ובאויר קדמון יש יג ממין, סוד יג מדות הרחמים – "ארחמך הוי' חזקי", וד"ל).

והנה, "'לי' לשמי" = יחוד יעקב רחל (לשמי בתוך לי, ודוק), והיא האהבה הנצחית בין הקדוש ברוך הוא (לי – ז"א, יעקב) לכנסת ישראל (לשמי – נוק' דז"א, רחל) שאינה זזה לעולם, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, כנודע. לי–יעקב לשמי–רחל = "דבר אל בני ישראל", וכמו שיתבאר.

ו.

איתא בקדושת לוי לפרשתנו:

או יש לומר, דהנה כאן מצינו שאמר ה' אל משה "דבר אל בני ישראל", וזה הוא פעם ראשון אחר מתן תורה שנכתב "דבר אל בני ישראל". אך יש לומר, דידוע דאמרו רבותינו "בהדי מאן דריש לקיש משתעי הוי יהבין ליה עסקא בלא סהדי". והענין הוא, דהצדיק שומר מאוד את דיבורו שלו עם המון עם, משום כשאדם מדבר עם בני אדם המונים יכולין להפסיק אותו מדביקות השם יתברך, זולת אם זה האדם יכול להתרומם על ידי דיבור הצדיק, אז רשאי הצדיק לדבר עמו, כי אדרבה על ידי דיבורו בדביקות ה' עושה רושם בדיבורו ויכניס אותו גם כן אל הקדושה. כן הוא הענין, דריש לקיש היה צדיק גדול והיה שומר מאוד דיבורו שלא לדבר עם בני אדם כלל, זולת אם זה האדם אשר היה יכול לרומם אותו אל הקדושה, אז "כד הוי משתעי בהדי" בוודאי אותו האיש היה ישר וכשר, לזה "יהבין ליה עסקא בלא סהדי". והנה, כשחטאו בעגל ונפסקו מקדושתם שחזרו לזוהמתן אז היה משה מתיירא לדבר עמהם, לזה בא הציווי מאת השם יתברך אליו דבר אל בני ישראל, רצה לומר שהם זרע ישראל, בני אברהם יצחק וישראל, אשר בדבריך עמהם בוודאי תגביה ותרומם אותם אל הקדושה וידבקו לי לשמי, על כן דבר אתה עמהם וקל להבין.

והוא סוד "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה", שעל ידי דיבורך עמם יוכלו להתרומם. מכאן שחובתו של משה לדבר עם כל יהודי. והוא כמבואר לעיל שפרשת תרומה היא בסוד העיבור – על ידי שמשה מדבר עם יהודי הוא מכניסו להריון באור אלקי, ומכח שמחת הרגשת העובר שבקרבו היהודי מתרומם (ובשמחה רבה מרים תרומה יפה למקדש הוי' – "מזמור לתודה… עבדו את הוי' בשמחה וגו'", וכנ"ל).

מקודם ה' מדבר אל משה – "וידבר הוי' אל משה לאמר", ו"לאמר" הוא סוד אור מים רקיע, סוד התהוות העובר במעי משה. אך הוא נוהג בעין יפה ומוסר את העיבור לבני ישראל (כאשר בו, בקרבו, אינו חסר כלום, ודוק).

הסימן של מי שמתרומם באמת הוא נדיבת הלב כנ"ל. לו אפשר לתת "עסקא בלא סהדי" (לסמוך עליו בעינים סגורות) = ז בחזקת ג (סוד "גשם נדבות", "שבעתים כאור שבעת הימים"). בתוספת "יהבין" = לי–לשמי (יעקב רחל). "יהבין ליה עסקא בלא סהדי" = ל במשולש (5 פעמים 93), וביחד עם תרומה (7 פעמים 93) = כתר מלכות כנ"ל (12 פעמים 93)!

"משה ידבר והאלהים יעננו בקול", כאשר משה מדבר עם יהודי ה' פועל שהיחוד והזווג שביניהם יהיה בבחינת "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם". והיינו ענין הקול, כח ההמשכה והחדירה של דברי משה אל פנימיות לב הזולת להרותו ולרוממו. תרומה היינו תורה מכנ"ל, תורה אותיות ותהר, ו-מ היינו מ ימי יצירת הולד כנ"ל.

ז.

"ויקחו לי תרומה… ועשו לי מקדש". המקדש יוצא מה-מ של תרומה, נמצא שתרומה הוא סודתורה מקדש. והוא על דרך יהודה – הוי' דוד (מלכא משיחא, שעוסק בתורה כדוד אביו ובונה מקדש במקומו). הוי' דוד הוא בעצמו ה-מ של תרומה, הפותחת את התיבה מקדש. נמצא שתרומה מקדש = תורה מקדש הוי' דוד = 1095 = 3 פעמים שסה = יה פעמים חכמה, כמבואר סוד מספר זה במ"א.

על "ועשו לי מקדש" מפרש רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה". וידוע הפירוש של "ושכנתי בתוכם" – "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד". והוא סוד העיבור, תכלית מלאכת המשכן והעבודה בו כנ"ל.

בין ה"לי" ("לשמי") של "ויקחו לי תרומה" ל"לי" ("לשמי") של "ועשו לי מקדש" יש מה תבות, סוד "ונחנו מה" (שהוא ענין הבטול, ועם "לי" מכאן ו"לי" מכאן – בטול תבות; הבטול של משה הוא המחבר את ה"לי" ל"לי").

פעמיים "לי" הנ"ל הן בסוד "חכלילי עינים מיין" – "כל חך הטועם אומר לי לי". ובעבודת ה' – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – הוא ענין אהבה בתענוגים (סוד הכרובים דפרשתנו), "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" ("מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" = יעקב רחל במילוי:יוד עין קוף בית ריש חית למד). "חכלילי עינים" = רפח = עיבור (עב ריו, כידוע בכתבי האריז"ל). סוד החך היינו חך (ז במשולש) אותיות הדלוג הנ"ל של "לשמי": "[ו]יקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ל[בו]" שעולה לי לי פעמים חדוה.

הערך הממוצע של כל אות מ-ו אותיות "חכלילי" הוא חי – "חי חי הוא יודך כמוני היום" (הערך הממוצע של ה אותיות "עינים" = חי חי). במילוי, חית כף למד יוד למד יוד = שמחה שמחה (בפעמים "סוד הוי' ליראיו", סוד העיבור, "אם הבנים שמחה" כנ"ל). חלק המילוי = חדוה פעמיםהוי' ב"ה.

מלאכת המשכן מתחילה בפרשת תרומה, פרשת החוה בתורה, ומסתיימת בפרשת פקודי, פרשת החדוה בתורה. והיינו שלימות תיקון חוה כנודע, שהיתה ראויה להקרא חיה לפני החטא, ועל ידי הוספת ד לשמה ("'לי' לשמי") נעשית חדוה = חיה. והנה, ה הפרשיות: תרומה תצוה תשא ויקהל פקודי = 2204 = חוה פעמים חן חן, ודוק.