בניין המקדש בתוך המערכת הכוללת של כינון מלכות ישראל
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות בית-הבחירה, עולה כי ציווי זה אינו מתייחס רק לשעתו, להקמת המשכן על ידי משה רבינו במדבר סיני, אלא גם לכל הדורות (וכן כותב אור-החיים הקדוש על אתר).
סיוע לדבר ניתן להביא מהפעם הקודמת שנזכר המושג "מקדש" – שלמעשה היא ההופעה הראשונה של מושג זה בתורה – כאשר שוררו ישראל על ים-סוף: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'. מקדש אדנ-י כוננו ידיך". בשירת-הים מדובר על המקדש שאליו יגיעו ישראל לאחר הכניסה לארץ וההאחזות בה, מקדש שבנוי דוקא במקום פיזי מסויים, "בהר נחלתך", ואינו אוהל מטלטל כמשכן-המדבר. מכאן נמצינו למדים שהמצוה "ועשו לי מקדש" מתפרשת באופן כפול: בטווח-הארוך, על בנין המקדש במקום הנבחר, ובטווח-המיידי, על הקמת המשכן במדבר.
למרות שהמקדש בשלמותו יבנה רק במקום הקבע, קיימת משמעות גם למשכן הארעי. ניתן לומר שמלבד חשיבותו העצמית, מהווה המשכן הקדמה הכרחית למקדש. אילו היו ישראל נותרים רק עם החזון של שירת-הים, לא היה לכך השפעה ממשית על דרך החיים כאן ועכשיו. היה זה בגדר חזיון עתידי, מעבר לאופק הנראה, חלום רחוק שאינו משפיע על מהלכי ההווה. יתירה מזו, ניתן היה לחשוב כי המקדש הוא הווייה עליונה כזו שאין לבן-אנוש כל יכולת לפעול למענה, שהרי זהו מקדש ה' אשר כוננו ידיו! אולם לאחר שנצטוינו על עשיית המשכן, ולאחר שהוקם המשכן ושרתה בו שכינה – ברור מעתה כי הקמת מקדש לה' כאן בעולם-הזה היא משימה אפשרית, וממילא משימה הכרחית, שעלינו לחתור לקראתה. מעתה גם הוכח כי אף-על-פי שזהו בית ה', הריהו נבנה בידי אדם דוקא, וגם מקדש ה' אשר כוננו ידיו יוכל להבנות על-ידי בניו-אהוביו של מקום, "מעשה ידי צדיקים" הפועלים כ"ידא אריכתא" של מקום! [כמוכח מן הגמרא בכתובות ה,א].
החוט המשולש
הקמת המשכן-מקדש היא הצלע השלישית המשלימה את המהלך הנבנה בספר שמות, ספר הגאולה: יציאת-מצרים, מתן-תורה והקמת המשכן. רק לאחר שנשזר "החוט המשולש" הזה אשר לא ינתק, ניתן להמשיך במסע הגדול ולהכנס לארץ-ישראל. תשתית הקיום של עם ישראל היא ביציאת מצרים, זהו המסד ונקודת-המוצא. בהר-סיני ניתנה לנו התורה, מערכת החוקים והמצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, מקור הסמכות וקוד ההתנהגות לאורך כל הדרכים. ומשכן ה' אשר בקרבנו – הוא הנושא את הבשורה "וגרשתמו מפניך" – הבסיס לכינון הקשר בין ישראל לה'ומתווה את היעד אליו אנו מתקדמים, לא תועים בדרך אלא מכוונים אל היעד הניצב בקו האופק, אל בית-המקדש בהר-המוריה.
בחיי היהודי הפרטי יש שלשה ארועים חשובים שאי-אפשר לדלג עליהם: ברית-מילה, בר-מצוה וחתונה. ברית-המילה טובעת בבשר את הזהות היהודית: יהודי אני, בן לעם א-להי אברהם. בבר-המצוה מקבל היהודי את האחריות למעשיו, מעתה עליו לנהוג בכל דבר על-פי התורה והמצוות, ורק סמכות התורה תהיה המילה האחרונה עבורו בכל צעד ושעל. ובבואו בברית הנישואין, מגיע היהודי אל התכלית, מתאחד עם "החצי השני" שלו, ויוצר בית יהודי חדש בו יוולדו בנים נוספים לעם ישראל.
וכן הדבר גם בחיי האומה. מדינה יהודית ראויה לשמה חייבת לכלול את שלשת מרכיבי היסוד הללו: א. בתשתית הקיום נמצאת הזהות היהודית הבסיסית, מדינה של "בני ברית" היוצאים ממצרים, ולא חלילה "מדינת כל אזרחיה" האדישה להתבוללות ולמסיון והמוכנה להחריב ישובים יהודים בהינף יד. ב. החוק והמשפט מיוסדים על התורה, ומקור-הסמכות המחייב נובע מהר סיני ועובר דרך חכמי כל דור ודור. ברור כי גם חובת הציות לדבר המלך וחוקי המדינה יונקת מן התורה ומותנית בכל-עת בהסכמתה. ג. ואחרון חביב: המדינה היהודית צריכה לצעוד אל יעד מסויים ולחתור להגשמתו. יש כיוון ויש יעוד אשר בשיאו ניצב בית-המקדש הנכון בראש ההרים, מקום החתונה הגדולה בין הקב"ה וכנסת ישראל.
הציבור הנושא בקרבו את החזון השלם, הוא שיוכל, בעזרת ה', להניח מחדש את היסודות הנכונים לבניין מלכות ישראל, ואף לזכות במהרה לבנין המקדש.
