מתוך מעין גנים לפרשת יתרו. בעריכת איתיאל גלעדי.
מתן תורה – נקודת שיא
מעמד הר סיני הוא שיא ספר שמות: יציאת מצרים וקריעת ים סוף היו גילויי שכינה ראשוניים, ששיאם ותכליתם במתן תורה, בו ירד ה' עצמו לעולם הזה. הפרשות שאחרי מתן תורה הן התפרטות ההתגלות הזו, בדינים מפורטים ובבנין משכן לשכינה שירדה לעולם. כמובן, מתן תורה הוא גם שיא התהוות עם ישראל – נקודת המפנה של העם היהודי. במתן תורה ניתנו שליחותו ודרכו של עם ישראל, וגם אופי העם נשתנה שינוי נצחי (אז נוספה לישראל, ה"עזין שבאומות", תכונה עצמית של ביישנות – "ובעבור תהיה יראתו על פניכם").
מעמד זה מותיר את רישומו הנפשי על כל יהודי ויהודי. אמנם, המעמד לכשעצמו הוא בעל עוצמה אדירה – מעמד ה'גדול' על נפש האדם. עשרת הדברות שנאמרו בהר-סיני הם ה"כתר" של התורה כולה – הריכוז הראשוני שמתפרט לאחר מכן בפרטי הדינים (והרמז: בעשרת הדברות כתר אותיות, שהן השרש לתריג מצוות דאורייתא ו-ז מצוות דרבנן – תרךעמודי אור). חוית "כתר" פועלת באופן מקיף – ככתר, שמעל לראש. זו הופעה מרוכזת הנשארת בעל-המודע. הפנמת החויה כראוי, עד שתשלב במרקם החיים ותשפיע על דרכי חשיבת האדם והתנהגותו, דורשת את הורדתה בשלבים לכלי הנפש הפנימיים.
הפנמת חויות ב"סוד הוי'"
בקבלה ובחסידות מתפרשות אותיות שם הוי' ב"ה כמורות דרך להפנמת הארות עזות לתוך הנפש – כדי להוות מהן אורחות חיים מתוקנות. אותיות שם הוי' מקבילות לכחות הנפש הפנימיים (כחות השכל, הרגש והמעשה), ומסמלות ירידה של הארת ה"כתר" – שאיננו רמוז באותיות הוי' בפירוש – לכחות אלו[1]. אם כן, ראוי לגלות גם את סוד הפנמת חוית מעמד הר סיני ב"סוד הוי' ליראיו".
אכן, בתום עשרת הדברות מתאר הפסוק ארבעה שלבים של חוית ישראל את המעמד הזה: מתוך עצם חוית המעמד של ירידת השכינה על הר סיני – "וכל העם רֹאים את הקולֹת ואת הלפידִם ואת קול השֹפר ואת ההר עשן" – מופיעים שלשה שלבי תגובה – "וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק".
ארבעת השלבים מקבילים לאותיות שם הוי' ב"ה: עצם חוית "וכל העם רֹאים" שייכת לכח החכמה בנפש – כח הקליטה הראשוני והישיר – המקביל ל-י שבשם; ההסתכלות הנוספת, "וירא העם" בלשון עבר, שייכת לכח הבינה –ההבנה הפנימית-הנפשית של מה שנתגלה בראיה הישירה[2] – המקביל ל-ה הראשונה שבשם; הזעזוע הנפשי המתבטא ב"וינֻעו" מקביל ל-ו שבשם – מדות הנפש המתרגמות את המראה לחויה רגשית; העמדה הסופית אליה מגיעים בני ישראל ב"ויעמדו מרחֹק" מקבילה לכח המלכות בנפש – הסקת המסקנות ונקיטת העמדה הסופית, תכלית כל החויה – המקביל ל-ה התחתונה שבשם.
מהמודעות הטבעית למודעות העצמית
ככלל, הפנמת החויה היא מעבר מ"מודעות טבעית", בה שקוע האדם כולו בחויה, ל"מודעות עצמית", בה מודע האדם לחויה שחווה ו'מעכל' בנפש את מה שעבר. מחד, המעבר ל"מודעות עצמית" מסוכן – האדם עלול להכשל בהפנמה לא נכונה, במשבר מעוצמת החויה, או בישות וגאוה מכך שזכה לחויה כזו (בבחינת "יש מי שחווה"). מאידך, מעבר זה הכרחי להפנמת החויה שעבר האדם, כך שתפעל בו שינוי גם בהמשך חייו (וביותר אמורים הדברים כלפי חויה 'גדולה מהחיים' כמתן תורה, שאינה משתלבת בחיים באופן טבעי).
ועוד, מעבר זה לא רק רצוי – הוא הכרחי. לאחר כל חויה בא מאליו ה'עיכול', ואם לא ידע האדם לתקן את תגובותיו לחוויות הוא עתיד להשבר. עיקר עבודת ה' היא התגובה והמודעות הנכונות ביחס לחוויות שעובר האדם. עבודה זו – על האפשרויות הרצויות והשליליות שבה – נלמדת מהפרושים השונים לשלש התגובות הבאות אחרי חוית "רֹאים את הקולֹת" במתן תורה:
ארבע דרגות במודעות העצמית
בארבעה מפירושי החסידות[3] שנביא למעבר ל"מודעות עצמית" מבוטאות אפשרויות תגובה שונות של האדם לחויה. בפנימיות, מקבילות התגובות עצמן לאותיות שם הוי' ב"ה, והריהן ארבעה שלבים שעובר כל אדם בהפנמת החויה:
בשלב הראשוני והמתוקן, מגיב האדם כמתבקש מהחויה האלקית: "וירא העם" הוא ראית האדם את עצמו ביחס לגילוי האלקות – היוצרת חוית ביטול עמוק, תחושה ש"כולא קמיה כלא חשיב" (כאן משתקפת בבינה חוית החכמה – "וכל העם רֹאים" – בה היה ביטול מוחלט ובלתי-מורגש להתגלות); לאחר מכן חש הגוף בזעזוע – "וינֻעו" – ונפעלת "הזזה עצמית" ב'גוף הפנימי' (– מדות הנפש, ה-ו שבשם, בסוד "תפארת גופא"), שעיקרה יראה ובושה פנימית; תכלית התגובה בשפלות ובהרגשת ריחוק – "ויעמדו מרחֹק" – המנציחות את החויה בקיום תמידי של "מרחוק הוי' נראה לי". פירוש זה מקביל ל-י שבשם – כח החכמה והביטול בנפש – כשהתגובה עוד חדורה ביטול ויראה אמיתיים.
בשלב השני מתבונן האדם בחויה שעבר, ו'מודד' אותה ביחס למקומו העצמי: ב"וירא העם" מגלה העם שאינו שייך כלל לחויה שעבר (דבר המחדיר בושה פנימית מכך שהאדם ראה מה שאינו אמור לראות); מחויה גבוהה עלול להגרם משבר ומיתה, בנפילה העתידית ממנה (שהלא אינה עצמית לאדם, ולא תחזיק מעמד), ולכן חש העם זעזוע ופחד – "וינֻעו"; מסקנת הפחד היא התרחקות מהחויה – "ויעמדו מרחֹק" (תוך שליחת משה, השייך באמת לדרגה זו, להר סיני). פירוש זה מקביל ל-ה העליונה – הבינה המודדת את האדם ביחס לחויה (וחוששת לשבירה ומיתה מחוית תהו, שאינה לפי כלי האדם).
השלב השלישי – שלב הרגשות – הוא המסוכן ביותר. שם עלולה להופיע התמכרות לחיצוניות החויה, המספקת את ישות האדם ואת רצונו לחוש בעצמו ביותר. בחוית 'התפשטות הגשמיות' שב"רֹאים את הקולֹת" מערב הערב-רב (הקיים בתוך כל אחד ואחד מישראל) גשמיות: ב"וירא העם" מקבל הערב-רב שבאדם סיפוק מהחויה, מחצין אותה ופוגם בטהרתה; אז, כדי להעצים את הרגשות החיצוניים, מתנועע האדם בתנועות התלהבות חיצוניות גופניות – "וינֻעו" – שהן בגדר "אש זרה" לגבי עבודת ה'; הישות והדגש על החיצוניות המורגשת של החויה מרחיקים את האדם מהחויה האלקית האמיתית – "ויעמדו מרחֹק". פירוש זה מקביל ל-ו שבשם – הרגשות – בהם עלול האדם להתמכר לסיפוק מהתחושות העצמיות, לשקוע בחיצוניות, ולשכוח את התוכן שבחויה.
אם ניצל האדם משקיעה בחיצוניות החויה, הוא מחפש תכלית מעשית לחויה שעבר: במבט שני על החויה – "וירא העם" – הוא תופס את העוצמה הטמונה במצוות ובתורה שניתנו בהר סיני, וחש שהדברים 'גדולים עליו'; אז מתקיימת תנועה פנימית – "וינֻעו" – של שקלא וטריא מה ניתן לעשות בתורה זו; בסיכום מבין העם שניתן להעמיד את דברי התורה העצומים – "ויעמדו" – רק על ידי סייגים והרחקות נוספות – "מרחֹק". זהו שרש התורה שבעל-פה – שלכאורה מתרחקת מהתורה שבכתב, בה מתלבש הרצון האלקי, ותופסת כלפיה עמדה מרחוק – אך בכך מאפשרת לתפוס את דברי התורה ולהפנימם עד שיבואו לידי קיום בפועל ממש. התגובה התכליתית מקבילה ל-ה התחתונה – כח המלכות המעשית – שהיא גם שרש התורה-שבעל-פה: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".
[1] ירידה בארבעה שלבים: י – צמצום לנקודה מתומצתת שהמקבל יכול לחוות; ה – התפשטות, פירוט והמחשת נקודה זו למקבל; ו – המשכה לכחות הנמוכים יותר של המקבל; ה – התפשטות נוספת, כשהדברים נקלטים בתוך עצם מציאותו של המקבל.
[2] החכמה והבינה מופיעות כאן כראיה (אף שבדרך כלל מקבילה החכמה לראיה והבינה לשמיעה). ככלל, הדבר מבטא את קשרן העצמי כ"תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". בפרט, במתן תורה נכללה השמיעה בראיה – הבינה בחכמה – לגמרי, במצב של "וכל העם רֹאים את הקולֹת" בו התוכן הנשמע גם נראה לעין.
[3] אהבת שלום, קול שמחה, תורה אור (ובכ"ד, ושרשו בדברי הבעש"ט), אוהב ישראל.
