לְמָה אתה מתגייס? | פרשת משפטים תשפ"ה

בפרשתנו מדברים על המלחמה בכיבוש הארץ. מהי התודעה הנכונה איתה ניגשים למלחמה?
ולמה פוחדים כל כך מ"חיית השדה"?

(קרדיט תמונה: דובר צה"ל)

בסוף הפרשה מדובר על הניצחון של עם ישראל בכיבוש הארץ. ה' מבטיח לעם ישראל שהוא ישמור עליו בדרך לארץ ישראל, ושכאשר יגיע אל הארץ הוא יסייע לו מול העמים השוכנים בה. אך כאשר אנו מתבוננים היטב בהבטחה של ה' לעם ישראל, אנו מגלים שישנם כמה רבדים בהתמודדות שלנו עם הגויים השוכנים בארצנו.

למה חוששים כל כך מחיית השדה?

בתחילה ה' מבטיח לנו שהוא יפחיד את כל הגויים שבארץ, והם ייכנעו לנו מרוב פחד: "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ". גם אלה שיתחבאו בכל מיני מקומות בארץ שיהיה לנו קשה להגיע אליהם, ה' ישלח צרעה שתגרש אותם מפה. לא יישאר בארצנו שום אדם בלתי רצוי.

לאחר מכן, בפסוקים הבאים, התורה אומרת דבר שנראה במבט ראשון תמוה. התורה אומרת שה' לא מוריש את הגויים בבת אחת אלא בתהליך איטי, ונותנת טעם לכך – "פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". מהתורה נראה שה' חושש שחית השדה תרבה ותזיק לנו, ולכן הוא משאיר את הגויים. אך על כך נשאלת השאלה: האמנם חיות השדה מאיימות עלינו יותר מאשר הגויים? כיצד יתכן שה' חושש מחיות השדה שיישארו בארץ ולא חושש מהגויים שיהיו פה?

אפשר היה לכאורה לענות על כך תשובה טכנית, שהצרעה שה' שולח נועדה לגרש את הגויים, ואילו את החיות היא לא מגרשת. אם אכן הצרעה מגרשת את הגויים ולא את החיות, מובן למה החשש מהחיות גדול יותר. אם יהיו גויים – אין מה לחשוש, הצרעה תגרש אותם. אך אם תרבה עלינו חיות השדה – לא תהיה צרעה שתגרש אותם.

אך זו אינה תשובה מספקת. שכן על כך גופא עולה השאלה – למה? מדוע ה' עשה שתהיה צרעה שמגרשת גויים ולא עשה שחיות השדה יברחו מהארץ?

כדי לענות על שאלה זו תשובה המתיישבת על הלב, עלינו להסביר טוב יותר ממה באמת חוששים פה:

החשש עליו מדברת כאן התורה הוא חשש משיממון. כך אומרת התורה: "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה". עיקר החשש הוא מכך שתהיה הארץ שממה, בין שממה גשמית ובין שממה רוחנית. ה' לא רוצה שעם ישראל יחווה ריקנות ושיממון בנפש.

ומה קורה במצב של שיממון? כאשר הארץ נהיית שממה, חית השדה מתרבה. וכאשר הנפש שוממת, החיות מתאוות העולם מתרבה, ומכל מה שמשכיח מאיתנו את הקב"ה. כאשר הארץ נשארת שממה, כאשר אנו ריקים מכל חיות של קשר עם ה', ממילא מתגדלת החיות מדברים שמשכיחים את הקשר איתו. אם כאשר עם ישראל יגיע לארץ הוא יהיה ריק ושמם מחיות בקשר  עם ה', ממילא תרבה אצלו החיות מענייני העולם הזה. וכאשר עם ישראל שוכח מהקשר עם ה' ומתחייה מענייני העולם, אין לו בסיס והצדקה לקיום בארץ.

כיצד עם ישראל כן יוכל לשבת בארץ לבטח? זאת מסביר הפסוק הבא: "מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ". כאשר עם ישראל יתמלא בחיות של קדושה, חיות של קשר עם ה', הוא יפרה וירבה, וממילא הוא יצליח לנחול את הארץ וכל הגויים לא יהיו פה. כאשר החיות של הקדושה מתעצמת, עם ישראל פרה ורבה ופשוט אין מקום לסטרא אחרא. כאשר עם ישראל חי את הקשר שלו עם ה', אין בארץ גויים.

רבדים נוספים – במה עלינו להתעסק?

לצורך השלמת התמונה, נעיין במקום נוסף בו התורה מחלקת בין רבדים שונים במלחמה בגויים. בפרשת משפטים אנו עסוקים בלפרות ולרבות, ובפרשת עקב אנו שמים לב לרבדים נוספים בהם אנו אמורים להיות עסוקים בקשר למלחמה עם הגויים:

"וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח הוי' אֱלֹהֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא. וְנָשַׁל הוי' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. וּנְתָנָם הוי' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם".

קודם כל, בפרשת עקב מוזכר שוב הרובד הראשון עליו קראנו בפרשת משפטים, בו עלינו להיות עסוקים בחיות מהקשר עם ה' ("פן תרבה עליך חית השדה"). ובנוסף, התורה מדברת על רובד בו אנו עסוקים בלבטוח בה' שילחם עבורנו, ולא לפחד מהגויים ("לא תערץ מפניהם");  כמו כן, בהמשך הפרשה שם מתואר רובד נוסף במלחמה בגויים, רובד שמעלה חששות מסוימים,  עליו אנו לא שומעים בפרשתנו:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם.  עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק.

כאן לא מתואר שעלינו לבטוח בה' שילחם עבורנו, וכן לא שעלינו להתמלא בחיות של קדושה. בפסוקים אלו מצטייר עם שנלחם להדוף את אויביו בפועל, אך מתוך מצוות ה'.

אכן, כאשר עם ישראל נאלץ להילחם באויבים שלו בכוחות עצמו, הוא עלול ליפול לטעות הרסנית. על כך מזהירה התורה:

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

כאשר נדרש מעם ישראל להילחם בפועל, הוא עלול לייחס את ניצחונו במלחמה לעצמו. אך ברגע שהאדם מייחס את הצלחותיו לעצמו ולא לה', הוא מיד נכשל ונופל, כי הוא מתכחש למקור כוחו האמיתי ונסמך על בסיס שאין לו אחיזה במציאות. כך כאשר עם ישראל מייחס את הצלחתו במלחמה לעצמו, הוא עלול להביא על עצמו אסון.

ארבעה רבדים לְמָה להתגייס

כאשר אנו מצרפים את הפסוקים שבפרשתנו יחד עם הפסוקים שבפרשת עקב אנו מקבלים ארבעה רבדים במה עלינו להיות עסוקים:

א. הרובד הראשון – לפרות ולרבות בארץ. 

ברובד הראשון עם ישראל בכלל לא מתעסק במלחמה, אלא מתמלא בחיות של קדושה. מתוך כך עם ישראל פרה ורבה, מתעצם ומתחזק, וה' מטיל על הגויים פחד. כאשר עם ישראל חי מהקשר עם ה', אין צורך להתעסק עם הרע.

ב. הרובד השני – ה' נלחם בשביל עם ישראל.

ברובד השני אנו יורדים דרגה. כפי שאמרנו, ברובד הראשון עם ישראל מתעסק עם חיות של  קדושה, ולא מתעסק בכלל במלחמה. אך ישנו רובד נוסף, בו עם ישראל מאמין בה' וקשור אליו בקשר חזק, אך מתייחס למציאות ולקשיים שיש בה. ברובד הזה ה' נלחם בשביל עם ישראל, בעוצמה וביד חזקה.

ג. הרובד השלישי – עם ישראל נלחם, ומייחס את הכח לה'

ברובד השלישי אנו יורדים יותר נמוך. ברובד זה עם ישראל אמנם מאמין בה', אך חש חזק את קושי המציאות, ולא מסוגל לרומם את המבט ו'להתעלם' מהממשות של המציאות. במצב כזה עם ישראל נדרש להילחם בפועל, ולהדוף את אויביו בכוחות עצמו. אך על עם ישראל לזכור תמיד ולשנן ללא הרף, שהוא עושה את מלחמותיו בתור מצוות ה'.

ד. הרובד הרביעי – כוחי ועוצם ידי.

הרובד הרביעי, ממנו חוששת התורה ומזהירה מפניו, הוא כאשר עם ישראל שקוע לגמרי בתוך המציאות. ברובד הזה עם ישראל עסוק בלכבוש את הארץ בכוחות עצמו.

ברובד הזה עם ישראל נסמך על עצמו, ומייחס לעצמו את ההצלחות שהביא לו ה' במתנה. על זה אומרת התורה שעל עם ישראל לעשות תשובה, ולזכור שה' הוא הנותן את הכח לעשות חיל.

שלושת הרבדים הנמוכים כתובים בפרשת עקב. אך בפרשתנו מופיע עיקר העיסוק של עם ישראל.  מהפרשה אנו לומדים שעיקר עיסוקו של עם ישראל צריך להיות דווקא ברובד הראשון, בלהרבות חיות מהקשר עם ה'. התפקיד המרכזי שלנו הוא בכך שעם ישראל יפרה וירבה בחיות פנימית.

שלושה ציבורים בעם ישראל

את  שלושת הרבדים הנוספים בכיבוש הארץ ניתן להקביל לשלושה ציבורים שקיימים היום בעם ישראל:

כוחי ועוצם ידי – וישנו לצערנו ציבור ללא אמונה בה',  שנלחם מתוך הסתמכות על כוחות עצמו, ומייחס את כל ההצלחה של עם ישראל לעצמו. כאשר המלחמה הינה מנותקת מהאמונה בה', ומדגישה את "כוחי ועוצם ידי", היא עלולה להידרדר למצב בו מסייעים לאויב יותר מאשר לעם ישראל.

להרבות קדושה – ישנו ציבור שמתגייס להרבות קדושה בעם ישראל, משום שכאשר אנו דבוקים בה' הוא מטיל אימה על כל האויבים שלנו. כאשר אנו בקשר חזק עם ה' – הוא נלחם עבורנו.

להילחם בתור מצווה – ישנו ציבור שמתגייס להילחם בפועל, ועושה זאת מתוך קיום מצוות ה', ולא מתוך כורח המציאות.

שבת שלום !

בית המדרש 'עוד יוסף חי'