במשפט העברי כל דבר הוא גדול.
"וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב. וירא חותן משה.. ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב?… עתה שמע בקולי.. ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל… ושפטו את העם בכל עת. והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטון ישפטו הם…".
העצה שנותן יתרו עצה חכמה היא, אך לכאורה פשוטה מאין כמוה. האם משה רבנו באמת לא העלה בדעתו רעיון כזה? האם משה, שגדל בבית מלך, אינו יודע שכל שלטון ומשטר בנוי ממערכת שלמה של שופטים?
סדרי המשפט האנושי
צריך להבין מהו תפקידה של מערכת המשפט. המשפט האנושי, הרגיל אצל אומות העולם, נועד כדי להסדיר את חיי החברה, "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". השופט יוצא מתוך הנחה ששיא הצדק שניתן להגיע אליו הוא מה שיביא את מירב התועלת לחיי העם והמדינה, לפי השכל הישר והמוסר הפשוט.
במבט כזה, ודאי שצריך לייעל את מערכת המשפט ככל האפשר, ולכן טוב להאציל סמכויות ולהרחיב את מערכת בתי המשפט. על פי הקו הזה, מייעץ יתרו למשה: רק את "הדבר הגדול" יביאו אליך, ו"הדבר הקטן" ישפטו הם – אין זה הגיוני לבזבז את זמנו היקר של השופט בבית המשפט העליון על סכסוך פעוט שאפשר לדון בו בבית המשפט לתביעות קטנות, שהרי התביעה הקטנה כמעט ואינה מפריעה לסדרי החברה בהשוואה לנזק הנגרם מסכסוכים גדולים בין חברות ענק…
המשפט – דבר ה'
אם היה משה רבנו תופס כך את עניין המשפט, ודאי שהיה ממהר מעצמו למנות שופטים רבים שידונו את העם. אך משה הבין שהמשפט בישראל לא נועד רק להשיג שקט וסדר, אלא לבטא את דבר האלקים. המשפט התורני מיישם במציאות את רצון ה', את האמת והצדק האלוקי: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו".
לכן רצה משה בתחילה לשפוט בעצמו את כל העם, שהרי הוא הנביא שלא קם בישראל כמוהו והוא היכול להודיע לבני האדם את דבר ה'. אך גם כאשר משה "נכנע" וממנה שופטים נוספים, הוא מסביר להם ש"המשפט לאלקים הוא" (דברים א, יז). מתגלה שלא רק משה יכול לכוון לדעת המקום, אלא כל שלשה דייני ישראל המכוונים לפסוק על פי תורת משה זוכים לכך בסייעתא דשמיא: "אלקים ניצב בעדת א-ל, בקרב אלהים [דיינים] ישפוט".
דין פרוטה כדין מאה
בכך מסבירים המפרשים הבדל משמעותי בין עצת יתרו למה שעושה משה. יתרו מדבר על "דבר גדול" ו"דבר קטן", אך משה קובע לשופטים: "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטון ישפוטו הם". משה אינו מוכן לקבל את החלוקה בין תביעות קטנות לגדולות. אדרבה, בספר דברים נאמר שמשה מזהיר את הדיינים: "כקטון כגדול תשמעון" – ופירשו חז"ל: "דין פרוטה כדין מאה", אין הבדל בין דין קטן לדין גדול! שהרי המשפט אצלנו לא בא רק "לפתור בעיות", אלא למצוא מהו הצדק האלוקי במעשה שנזדמן לפנינו (לא במקרה), ולעשות על פיו. לכן כל ה"דבר הקשה" יבוא אל משה – גם אם הוא "דבר קטן". אם תבוא תביעה קטנה בכמותה אך מסובכת בהלכותיה – והדיין שלפנינו אינו יכול למצות בה את משפט התורה – חובה לעלות אל בתי הדין הגבוהים יותר, ועד למשה רבינו שיכריע למי שייכת הפרוטה ויגלה את רצון ה' במשפט.
עלינו להבין שהמשפט היהודי אינו כמשפט העמים: אצלם המטרה היא הסדר והתועלת, וזה אמנם חשוב מאוד, אך אצלנו "המשפט לאלוקים הוא". אם רוצים אנו לחיות כיהודים, עלינו לפנות למשפט היהודי. חובתנו הבסיסית כבעלי-דין היא להסכים ללכת לדין תורה, ובידינו הדבר!
זאת ועוד: כיון שמשפט התורה הוא גילוי רצון ה' בכל פרטי המציאות, לכן אין הוא עניינם של הרבנים והדיינים בלבד. תיקון המשפט יבוא כשננחיל את לימוד "חושן משפט" בכל עם ישראל – מהילד המתחיל ללמוד "אלו מציאות" ו"שור שנגח את הפרה", ועד לאביו החוזר בערב מעמלו ומשתתף בשיעור הדף היומי – ואז יתוקן המשפט באמת ותשרה השכינה בישראל. "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה.. ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", במהרה בימינו.
