לרצות ולבקש את הישועה הגדולה שהקב"ה מזמן לנו.
"ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" – למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפלה, שישראל נתונין בצרה (פירוש רש"י).
במבט ראשון, קשה להבין את דברי הקב"ה למשה רבינו. וכי אין זה ראוי להתפלל בעת צרה? אדרבה, מצוה מיוחדת היא להתפלל ולזעוק אל ה' כשבאה צרה! ובכלל, אמרו חז"ל "הלואי ויתפלל אדם כל היום כולו"!
אכן, לא לחנם שימש פסוק 'מפתיע' זה כיסוד לדרשות רבות במדרש, בזוהר ובמפרשים שלאחריהם (וראה ב"מעין גנים" לפרשה). כאן נעמוד על נקודת ראיה אחת היכולה לבאר את הענין.
על מה מתפללים
כשאדם נמצא בצרה מסוימת ופונה בתפילה אל ה', מן הסתם הריהו מתאר לעצמו באופן כללי מהי הישועה שאותה הוא רוצה, ובדרך כלל גם תפילתו מכוונת לאותה המטרה. כשאותו אדם מתפלל אל ה' להצילו, בעצם הוא מתכוון: "תציל אותי מהצרה הזו והזו, ותביא אותי למצב טוב כזה וכזה". בדרך כלל, זוהי תפילה רצויה. כך מתפלל החולה שיהיה בריא, והעני מתפלל שתמצא לו פרנסה.
אך לפעמים הצרות באות להוליד מצב חדש לגמרי, ואם אז יתפלל האדם רק לפי תפיסתו ומושגיו, טעות תהא בידו. נתאר לעצמנו אדם הרואה אשה הזועקת בחבלי לידה, וגם העובר שבתוכה סובל הוא, ועומד אותו אדם ומתפלל שיפסקו הכאבים לאשה ולעובר ושהכל יחזור לקדמותו. ודאי יאמרו לו: "שוטה שבעולם, אל תתפלל שלא יכאב, התפלל שתהיה כבר הלידה"! לפעמים כולנו משולים לאותו אדם, כאשר אנו שבויים בתפיסה מסוימת, מתארים לעצמנו הצלה כלשהי מן הצרה ולא מבינים שה' רוצה להוליך אותנו ללידה חדשה, לישועה מקיפה וגדולה לאין-שיעור.
כך כאשר זעקו משה ובני ישראל אל ה' על שפת ים סוף, לא היה טוב להאריך אז בתפילה, שכן תפילתם היתה רק שינצלו ממצרים מבלי שיעלה בדעתם איזה דבר עצום עומד להתרחש. לכן אומר הקב"ה: הפסיקו להתפלל שאני אכנס לתוך המיצר שבו אתם נתונים ו'אעשה לכם טובה', קומו ולכו להיכן שאני מוליך אתכם, ל"תוך הים ביבשה".
הצלה או נצחון
אפשר לדייק יותר ולומר שבני ישראל קיוו רק להנצל בדרך מסוימת מהמצב שהמצרים רודפים אחריהם – שיהפך לב המצרים ויפסיקו לרדוף, או אולי להפרד מן המצרים ש"הם יהיו שם ואנחנו כאן", או בדרך אחרת. הרי לזה כבר הורגלו ישראל בתקופת מכות מצרים: השעבוד יכול להפסק וישראל יכולים אפילו למצוא חן בעיני המצרים.
אבל לא זו היתה התכנית האלקית. כל מטרתה של קריעת ים סוף היתה כדי להביא גם לטביעת המצרים: "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו". לכן לא היתה עכשיו "עת להאריך בתפילה" – ישראל מתפללים להנצל מכדורי האויב או להצליח להשיג "הפסקת אש", אך התכנית היא לנצח את האויב ולהשמידו.
אז – כשהבינו ישראל את התכנית המפתיעה וראו בהתגשמותה – "אז ישיר ישראל". אז שרו את השירה הגדולה שכולה שבח והודאה על טביעת המצרים, "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים". "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם [ואז:] ברכי נפשי את ה' הללויה" (תהלים קד, לה. וראה ברכות ט, ב).
- ●●
היום, במצב המלחמה בו אנו מצויים, אנו נוטים הרבה לכיוון התפילה והזעקה אל ה'. ודאי שהתפילה היא הכרחית, וודאי שעלינו להבין כי רק מאת ה' תבוא הישועה, אך אסור שהתפילה תהיה 'קטנה' וחלקית. אם "נאריך בתפילה" הפשוטה לה' שיצילנו מכל אויב ואורב בדרך וממחבלים הבאים אל בתינו ורחובותינו – יתכן שבכך אנו 'מפספסים' ולא שמים לב לתכנית הגדולה שמזמן לנו הקב"ה. עלינו לרצות לא רק להנצל מכדורי האויב, אלא לנצח אותו. נרצה, נקוה וגם נתפלל לא רק להגנה מהערבי הרוצה להרגנו, אלא לקיום התכלית של יציאת מצרים – "גפן ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה" (תהלים פ, ט).
