ראשית דרכו של הגואל – הרב יצחק שפירא

"ויגדל משה ויצא אל אחיו.. וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול".

מיד בתחילת דרכו, משה רבינו "מסתבך היטב", ונאלץ לברוח ממצרים. הבה ונבחן את תוצאותיו של המעשה הזה לשעתו. לשם כך נשכח לרגע את העובדה שבני ישראל יצאו לבסוף ממצרים, ונתמקד בתקופה המדוברת:

הנה באורח פלא, מתגדל לו נער עברי בבית פרעה, תחת חסותה של בת המלך. נראה שלא מסתירים ממנו את מוצאו העברי, וכך הוא רוכש מעמד מכובד כבן-בית בחצר המלך על אף השתייכותו לעם הנרדף. והנה משה גדל, יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם ובעונים.

לצופה מן הצד נראה שההשגחה העליונה גלגלה כאן הזדמנות נפלאה להקל את עולם של העברים הנאנחים תחת יד פרעה; לאחר שעמד על המצב הנורא, יכול כעת משה לנצל את מעמדו המיוחד ולהיות "דורש טוב לעמו", שתדלן ושגריר מיוחד לבני עמו אצל המלך. עכשיו צריך משה לשוב לבית פרעה ולפתוח במסע נמרץ להקל את עול העבודה, ולהביא לשויון זכויות בממלכה. האם לא לשם כך הגיע משה בדרך-לא-דרך ליד שולחן מקבלי ההחלטות במצרים?!

התקוה נגוזה

אך משה רבינו אינו עומד בציפיות הפשוטות שלנו, ומיד כשהוא נתקל באיש המצרי המכה איש עברי הוא פועל בתקיפות והורג את המצרי. אמנם לפני כן הוא בודק ש"אין איש" שיספר על כך, אך לבסוף הסתבר שעוף השמים הוליך את הקול ו"אכן נודע הדבר". משה נאלץ לברוח מפני פרעה, והוא נעלם לחלוטין מן הבמה בהיותו מסתובב בארצות אחרות במשך כשישים שנה! [ראה ברמב"ן שמשה "עמד כמו ששים שנה בורח מלפני פרעה"]

ואנו הצופים עומדים ותמהים: רבונו-של-עולם, וכי לא חבל לפעול בצורה נמהרת ולאבד בבת-אחת את הכל?! האם לא היה מקום לחשוש מראש שהמעשה יתגלה? וגם אם לא, סוף-סוף מהו הרווח הגדול בהריגת מצרי אחד ופתרון בעיה מקומית וקטנה? הנה נפתח לנו "חלון הזדמנויות" חד-פעמי ומיוחד, והיה עלינו לנהוג באחריות ובזהירות כדי לא לאבדו, להפעיל שיקול דעת רחב ולתכנן מהלך ארוך-טוח שיביא לתוצאות של ממש! דוקא משה, כמי שלמד את דרכי השלטון, יודע בודאי כיצד ניתן לפעול!

בקיצור, במחי-יד כל תקוותנו נגוזה, וצמיחתו האפשרית של המנהיג החדש נקטעת בטרם החלה. הכל יורד לטמיון.

ה"בעיה" של משה

כנראה שמשה רבינו אינו מנהיג מהטיפוס שתיארנו לעצמנו עד כאן. אמנם הוא יודע לפעול ולעשות – ולפי המדרש הוא אף מצליח בתחילה להשיג מאת פרעה אישור ליום מנוחה שבועי עבור ישראל, הישג עצום! – אבל התכונות העצמיות שלו חזקות הרבה יותר מכל זה. הוא רחמן, הוא עניו, הוא קנאי והוא איש-חיל שאינו יכול לסבול עוול. וכאשר הוא רואה את המצרי מכה איש עברי – תכונתו העצמית מתעוררת והוא "יוצא מן הכלים" לגמרי.

יש כאן, אם כן, "בעיה" כבדה: סוף-סוף נמצא מישהו בעל שיעור-קומה, אלא שהוא איש-עקרונות – עקרונות שהמימוש שלהם אינו פשוט וקל – ומשום כך הוא עלול להתנגש עם המציאות "ראש בראש". לכן משה באמת נעלם מן הזירה, ובמשך עשרות שנים לא שומעים עליו במצרים. בגיל קרוב לשמונים, סביר שגם משה עצמו חשב שיסיים את חייו הרחק מבני עמו, כרועה צאן במדבר…

עולה מן המדבר

אכן, לאחר שנים רבות של ניתוק, לאחר חיים שלמים של התבודדות במדבר מחוץ לחיי העולם – ודאי שנים מלאות התעלות והתקרבות לה' – מגיע זמנו של משה לחזור ולהתחיל מחדש את דרכו כמנהיג. אלא שכעת קיימת נקודת-מוצא חדשה שמכוחה יכול הוא להכנס אל המציאות ולהצליח, וזוהי השליחות האלקית.

התכונות העצמיות של משה עומדות בעינן ואינן מטשטשות כלל – הוא עניו ורחמן, קנאי ואיש-חיל, כמו בתחילה ואף יותר – אבל כעת, לאחר שהקב"ה מתגלה אליו ומורה לו מה לעשות, יש לו גם את הדרך ואת הכלים לפעול במציאות. רק לאחר שדבר ה' מנחה את משה כיצד יש לפעול, יכול הוא לבוא ולהנהיג את עמו בהצלחה, כי ההדרכה האלקית היא שתקבע מתי להחריש ומתי להלחם, מתי להכות ומתי להניח, ומכח השליחות האלקית נובע הבטחון בהמשך הדרך.

כך נפתח פרק חדש בחיי משה ובתולדות ישראל, כשבגיל שמונים חוזר משה מן המדבר ודבר ה' בפיו להנהיג את ישראל. למנהיג כזה ציפינו באמת. וכעת גם מתברר לנו למפרע כי המעשה הראשון של משה, המעשה הקנאי שנראה "פזיז" בשעתו, הוא הוא ראשית הדרך של הרועה הנאמן, של "עבד ה'" הנשלח להוציא את עמו ממצרים. משה מצדו קנאי לאמת ודבק בה, אך הקב"ה – מקור האמת עצמה – שולח אותו אל תוך העולם לתקן ולברר, לפעול ולעשות ולהנהיג.

• ●●

וכן הדבר גם לדורות. רועי ישראל האמיתיים אינם אנשים שמסתדרים בקלות עם המציאות. הם בעלי עקרונות מוצקים ותובעניים, ומצד עצמם הם יודעים להסתדר עם הצאן במדבר הרבה יותר טוב מאשר עם חברתם הבעייתית של בני האדם. אבל לאחר שקיימת דרך ברורה מאת ה' שעל-פיה ניתן לפלס את הדרך בעולם, לאחר שניתנה לנו התורה על יד משה רבינו – אזי קיימים הכלים המתאימים להנהגת העם ולתיקונו, להוציאו מן המיצר אל הגאולה.