תיקון הקנאה והשנאה בין יוסף לאחיו.
מעובד מדברי הרב. מתוך העלון 'הרכבת נוסעת'
לאחר מכירת יוסף – כאשר האחים מביאים ליעקב את כתונת בנו המוכתמת בדם ויעקב מבין ש"טרֹף טֹרף יוסף" – מספרת לנו התורה על אופי ההתמודדות של יעקב עם אבדנו של יוסף: "וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים".
ידוע שלהתאבל זה לא סתם להצטער, ענינה של אבילות היא תיקון. מה חשב יעקב כאשר הבנים הביאו לו את כתונת יוסף מלאה בדם? הוא ודאי האשים את עצמו ולא אף אחד אחר בעולם. היתה לו ודאי הברקה וחוש שיהודה אחראי לסיפור הזה, אבל בגלוי ודאי האשים את עצמו. הוא ידע שכל הסיפור הזה נגרם מהאהבה שהראה ליוסף על פני האחים. הוא ידע שכל מה שאדם רואה זה בהשגחה פרטית כדי לתקן מעשיו, כתורת הבעש"ט – וכאשר מראים לו את כתונת הפסים הוא מבין שהאסון קרה בגלל שהוא הלביש את יוסף בה. האבילות של יעקב היא בעצם עשיית תשובה על כך שהוא העדיף את יוסף על פני האחים ובזה גירה את ה"חיה רעה" – הוא יהודה – ש"אכלתהו".
כאמור, אבלות היא תשובה, לכן אבל לא לומד תורה. לימוד תורה היא מצוה מן התורה ואילו אבלות רק מדרבנן, אם-כן, כיצד אבלות דוחה לימוד תורה? אלא שתכלית האבלות היא התשובה, והיא מצוה מן התורה שדוחה גם תלמוד תורה. יעקב הוא "איש תם יושב אהלים", הוא עמוד התורה ודוקא הוא מבטל אותה, מבטל את עצמו, כדי להתאבל ימים רבים ולחזור בתשובה. אבלות היא מלשון "אבל אשמים אנחנו", שתכליתה להגיע להרגשה שאשמים אנחנו.
תחילת האבילות של יעקב היא "וישם שק במתניו" [נוטריקון פרשתנו, וישב]. זוהי הפעם הראשונה – הכל הולך אחר הפתיחה – שמופיעה בתורה המילה שק. מה הקשר בין לבישת השק לתשובה הזו, על המקרה הזה? שק הוא ראשי תבות שנאה קנאה, אותן שנאה וקנאה שיעקב עצמו גרם בין בניו, בין האחים ליוסף.
בתאור יחס האחים ליוסף כתוב שלש פעמים שהאחים שנאו אותו, ולאחר מכן פעם אחת שהם קנאו בו:
בפעם הראשונה כאשר ראו האחים ש"אותו אהב אביהם מכל אחיו" תגובתם היתה "וישנאו אותו אחיו ולא יכלו דברו לשלום".
אחר כך יוסף בא ומספר להם שיש לו חלום עליהם – עוד לפני שהוא מספיק לספר להם את תוכן החלום – כתוב "ויוסיפו עוד שנֹא אותו". שנאה זו לא נובעת מתוכן החלום אלא מעצם כך שהוא חולם עליהם: חלום מבטא סוג של שליטה – חלמתי עליך ואתה בסך הכל החלום שלי, אני המציאות האמיתית ואתה החלום.
לאחר שיוסף מספר את תוכן החלום כתובה השנאה השלישית על רצונו למלוך עליהם "ויוסיפו עוד שנֹא אותו על חלומותיו ועל דבריו". כאן השנאה היא כבר על הדברים, על תוכן החלום.
סיבת השנאה הראשונה היתה אהבה "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו". שנאו כי אבא אוהב אותו יותר מהם. הפעם השניה היתה בגלל החלום והשלישית בגלל הדברים של החלום. הרמז הוא אחד – אהבה חלום דיבור. השנאה הראשונה היא על דרך שנאת אשה את צרתה ברגע שהיא מרגישה שהבעל אוהב את צרתה ממנה, על דרך לאה שהרגישה "כי שנואה אנכי". זו שנאה שבגלל אהבה, השניה בגלל החלום והשלישית בגלל תוכנו.
אחר כך כבר לא מוזכרת שנאה כלפי יוסף. אחרי החלום השני הם כבר מקנאים – "ויקנאו בו אחיו". קנאה היא ההיפך של חריצות. להיות חרוץ זה להאמין שאם תעבוד קשה ובמסירות תוכל להשיג את הכל. מה זה קנאה? אתה מקנא במישהו שיש לו מה שאין לך. כל אחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם", וכל אחד באמת יכול לבוא לכל המדרגות וההשגות בחיים. זה רק תלוי בעבודה שלך, בגשמיות וברוחניות. לכן החריצות היא היפך הקנאה. הוא מקנא כי אין לו חריצות, אחרת היה עובד ומשיג כמו חברו. תהיה חרוץ ותשיג את הכל.
ואכן, כאשר יעקב מתקן את השנאה והקנאה הוא שם שק במתניו. דווקא במתניים – מקום החריצות בגוף, חריצות בעבודת ה' הבאה מתוך זריזות ומתינות.
[ע"פ שיעור כ' כסלו ה'תשמ"ט]
