על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
ה' נורא ונשגב, רם ונישא, גדול ונורא. אבל בתורה הוא מדבר על פרטי הפרטים של החיים האנושיים ומדריך כיצד עליהם להתנהל. מה זה משנה לבורא העולם באיזה צבע התפילין? אכפת לו אם נעלתי נעל ימין קודם או נעל שמאל?! כיהודים מאמינים נקיים אמנם את המצוות מתוך קבלת־עול. למה לעשות? כי ה' אמר! אולם לאחר שעושים, כשרוצים לעמוד על טיב הקשר בינינו לבין ה', השאלה מנקרת ולא מרפה.
למה לו כל זה?
"אִם־חָטָאתָ מַה־תִּפְעָל־בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה־תַּעֲשֶׂה־לּוֹ; אִם־צָדַקְתָּ מַה־תִּתֶּן־לוֹ אוֹ מַה־מִיָּדְךָ יִקָּח". פסוקים אלו נאמרו על ידי אליהוא בן ברכאל, חברו של איוב. איוב היה "תם וישר, ירא א-להים וסר מרע", והשטן קיבל רשות מה' לנסות אותו. ילדיו מתים, רכושו אובד והוא עצמו לוקה בשחין ומתגולל באפר. איוב טוען לחבריו כי הוא סובל שלא בצדק. בתגובה לדבריו, מתערב אליהוא בן ברכאל בשיחה ואומר לאיוב כי מעשי האדם אינם נוגעים לה'.
"וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר או מי ששוחט מן העורף?", שואלים חכמים במדרש, ומיד עונים: "לא נִתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות". המצוות נועדו עבורנו, לתקן את נשמתנו ולהביא אותה ואת האנושות כולה למקום טוב יותר.
בפרויקט הענק של תיקון העולם ה' הוא היזם והקבלן ואנחנו הפועלים הפשוטים, 'ממלאים פקודות' ועושים את המוטל עלינו. ישנם הבדלי מעמדות בין הקבלן לפועליו, ובכל זאת, הפועלים משלימים לקבלן את החיסרון שלו. בלעדיהם לא היה נבנה הבית. אולם כשמדובר על ה', חלילה לומר שהוא חסר משהו. הוא 'שלימותא דכולא' ולא זקוק לאי־מי שיעניק לו משהו.
אם כן, לה' לא משנה מה אנו עושים. ההבנה הזו 'סוגרת' את ערוץ התקשורת עם ה'. אם מה שאנו עושים נועד לציקון נשמתנו, הרי שנכנסנו למעין 'מעגל סגור'. אין פה מערכת יחסים אלא עבודה של השתפרות עצמית תמידית.
ללמוד מיהודי פשוט.
אבל משהו בנשמה מתקומם כנגד הנחה הזו. כולם כמהים לקשר ולאהבה. מערכות יחסים רבות מעסיקות את חיינו ללא הרף. אולם הנשמה נשארת לבד. היא מתגעגעת לאביה, מחפשת את המקום ממנו באה, רוצה לוודא שאכן היא מעניינת אותו. לכן, גם לאחר הדברים והאמת האלה, בתוך ליבנו אנו רוצים לקוות שה' נענה לנו. מאמינים שמעשינו מעניינים אותו ונוגעים לו.
הסתכלו סביב ודברו עם האנשים. ככל שהאדם פשוט יותר, כך הוא יטען בבטחון שמעשיו נוגעים לה'. נכון, ניתן לטעון שזו אמונה טפלה. היהודי הפשוט מדמה את ה' לחברו הטוב, ומייחס לו תכונות אנושיות כמוהו. ניתן אף לטעון שצריך ללמד את אותו יהודי מהי אמונה, לנקות ולזכך את אמונתו מדברים שכאלו. אך דרכה של החסידות אינה כזו – היא מזהה בתמימותו של היהודי הפשוט את עומק העומקים.
"יהודי פשוט – קשור בפשיטות העצמות", אומר הבעל־שם־טוב. ההיפך הוא הנכון – האמונה שה' אינו צריך לעבודתנו מרחיקה אותו מהאדם, מקררת את עבודת ה' ומכבה כל רגש כלפי ה'.
ה' הוא אמנם שלימות הכל. ודוקא שלימות זו מאפשרת לו להיות גם חסר וזקוק. מי שאינו יכול להרגיש חוסר מהו, חסרונו גדול. זהו ההבדל בינינו לבין ה' – כאשר אנו זקוקים למשהו, הוא באמת חסר לנו. אך ה' זקוק דוקא כי הוא בחר להזדקק לאותו דבר. לפני שעלה במחשבתו של ה' לברוא את העולם לא היה חסר לו דבר. אך הוא בחר בהזדקקות לקשר איתנו, ולשם כך ברא ויצר אותנו, הניחנו בתוך העולם ומבקש את היחס שלנו.
חידוש זה מכונה 'עבודה – צורך גבוה'. עבודת ה' אינה עבורנו אלא עבורו. וככל חידושי החסידות אין הוא המצאה שלה. מאמרי חז"ל רבים תומכים בו:
"לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף".
"'שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ'. שוקיו – זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו… שנאמר: 'וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ', אין 'ויכֻלו' אלא לשון תאוה, שנאמר: 'נִכְסְפָה וְגַם־כָּלְתָה נַפְשִׁי'";
"א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים";
"'רֵיחַ־נִיחוֹחַ' – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".
ועוד ועוד. ממש כפי שהנשמה זקוקה לקשר ואהבה כך ה' בוחר להזדקק לכך.
לשטוף רצפה עם הילד
לשם ההמחשה נשתמש במשל ממעשים שבכל יום – רבות קורה שילדים רוצים לעזור בבית. ככל שהילדים קטנים יותר, העזרה שלהם אינה מייעלת את המטלה ולעתים הפוך. בחירת ההורים להיעזר בהם נובעת מהרצון להעניק לילדים משמעות.
בשלב זה של המשל, אנו מבינים שה' יכול להסתדר בלעדינו ובטובו בחר להעניק לנו משמעות. לתת לנו תחושה שאנו פועלים ועושים. השלב הבא כבר יסביר היטב את החידוש שלנו, את ההזדקקות, כביכול, של ה' לברואיו.
כאשר ההורים נעזרים בילדיהם, ה לא רק נותנים להם אלא גם, ואולי אף בעיקר, מקבלים מהם. נתבונן מן הצד ונצפה בהורה ששוטף את הרצפה יחד עם ילדו. אם חשבנו שההורה מעניק לילד, כעת לא ברור מי מעניק יותר. לא פחות ממה שהילד מקבל, ההורה מקבל משמעות לחייו. הילדים הופכים את ההורים לכאלו ומעניקים טעם לחייהם.
כך, ה' בוחר להיעזר בנו, להיות תלוי במעשינו ועבודתנו. הוא השתוקק לברוא את העולם ולקיים איתנו קשר, ואנו במעשינו מעניקים לו אותו וממלאים את תאוותו לשכון כאן בתחתונים.
ההבנה כי ה' בחר להזדקק לנו, ומעשינו נוגעים לו וממלאים את ההזדקקות הזו, משמחת ומרגיעה. איננו עוד נעים 'במעגל סגור', עסוקים בתיקון עצמי. אנו מקיימים מערכת יחסים עמוקה עם מישהו, הוא ה' א-להינו, אבינו, מלכנו ודודנו. היא גורמת לתפילה להשתפך כמים, ללימוד התורה להתנהל כדו־שיח מעניין ופורה, ולמצוות לשמש כלים לגילויי אהבה ממנו אלינו ובחזרה.