הטענה של משה רבינו היא שהוא עושה מה שה' רוצה, אבל קרח לא מתייחס לטענה הזו. לכן קרח הוא הדוגמה למחלוקת אסורה, שהיא מחלוקת שלא לשם שמים
על זאת ועוד במאמר שלפנינו. לגרסת הדפסה לחצו כאן.
חכמינו אומרים "כל המחזיק במחלוקת עובר בעשה, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו". היה אפשר לחשוב שחכמינו מתכוונים לומר שאף פעם לא טוב להחזיק במחלוקת ולריב, ולא משנה אם אתה צודק או לא צודק, אלא שמחלוקת קרח וכל עדתו, לא נראית דוגמה טובה לכך.
ראשית, אי אפשר ללמוד מהסיפור של קרח שכל שני אנשים שרבים הם לא בסדר, שכן קרח הוא וודאי הטועה ומשה רבינו הוא וודאי הצודק, ובשני אנשים הרבה פעמים אי אפשר לדעת מי צודק ומי לא.
שנית, וודאי שאי אפשר ללמוד מהסיפור הזה שמי שחושב שהוא צודק עליו לא להחזיק במחלוקת, שכן משה רבינו, שהוא הצודק בסיפור הזה, לא רק שעמד על דעתו בתקיפות, אלא גם קבר את אויביו מתחת לאדמה. האם ניתן ללמוד מהסיפור של קרח ועדתו שמותר למי שחושב שהוא צודק לקבור את יריביו מתחת לאדמה?!
מחלוקת? לא בהכרח דבר רע
על מנת להבין את דברי חכמינו ביחס למחלוקת, עלינו ללמוד את דבריהם על קרח גם במסכת אבות. חכמינו אומרים במסכת אבות "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו". אם כן, חכמינו לא אומרים שצריך להתרחק מכל מחלוקת. אדרבה, אם זו מחלוקת לשם שמים חכמינו אפילו קצת משבחים אותה, ואומרים שסופה להתקיים. רק מחלוקת שהיא לא לשם שמים היא לא טובה. כלומר הבעיה בקרח לא היתה שהוא רב והתווכח, אלא שהוא לא עשה את מעשיו לשם שמים, וזה נקרא 'להחזיק במחלוקת'.
הטענה העיקרית של משה רבינו לאורך הפרשה היא שה' בחר בו, והדברים שהוא אומר ועושה הם לא המצאה שלו. מעניין אותו מה ה' רוצה ובוחר, ואם ה' יבחר משהו אחר – הוא עדיין ירצה את מה שה' בחר. כך הוא אומר "בוקר ויודע ה' את הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו יקריב אליו", וכן "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש", ולבסוף "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מלבי".
ה' בוחר במישהו בכלל?
קרח לא מתמודד עם הטענה הזו של משה רבינו. הוא לא אומר "גם בי בחר ה'", ולא אומר למשה רבינו "ה' לא בחר בך, אלא במישהו אחר". קרח ממשיך לטעון את הטענות ההגיוניות שלו, גם לאחר שמשה רבינו אומר שהוא לא המציא את זה. לפי טענתו של קרח, אם כל העדה כולם קדושים, זה לא הגיוני שאחד יתנשא עליהם, וזה לא הגיוני שמשה רבינו הוא המלך, המשפחה הקרובה שלו המנהיגים, הצאצאים של אח שלו הכהנים, השבט שלו משרתי ה', ואפילו בונה המשכן, שהוא משבט יהודה, הוא נכד של אחותו.
מכך שקרח לא מתמודד עם הטענה של משה שה' בחר בו, נשמע שהוא לא מאמין שה' בוחר במישהו כלל. אם ה' לא בוחר באף אחד, עלינו לעשות מה שהגיוני בעינינו, ואיך שמשה רבינו מחלק את התפקידים זה לא הגיוני.
לריב, אבל על מה רצון ה'
אם כן, במחלוקת קרח ועדתו משה רבינו מדבר בשם ה', וקרח מדבר בשם ההיגיון האנושי. כאשר אדם תופס צד במחלוקת בלי לחשוב שזה מה שה' רוצה – זה נקרא להחזיק במחלוקת. על אדם כזה אמרו חכמינו "כל המחזיק במחלוקת עובר בעשה, שנאמר ולא יהיה כקרח".
כאשר שני צדדים רבים, וכל אחד אומר וחושב שהוא עושה את מעשיו לשם שמים – יכול להיות שהוא טועה, אבל זה לא נקרא 'להחזיק במחלוקת'. ככל שהאדם יותר רוצה שיהיה את רצון ה', וחושב שאם יתברר לו שמה שהוא עושה זה לא רצון ה' אז הוא לא רוצה בכך – הוא פחות מחזיק במחלוקת ויותר מחזיק בקדוש ברוך הוא, ויותר רוצה שגם השני יחזיק בקדוש ברוך הוא. ממילא הוא פחות מחפש את המחלוקת לשם מחלוקת ולשם כבוד עצמי, אדרבה, הוא היה רוצה שהצד שלו והצד השני לא יריבו, אלא יתאחדו סביב רצון ה'.
כך משה רבינו, אף על פי שהוא ידע שהוא צודק, מחל על כבודו והלך לאהליהם של דתן ואבירם (ראה רש"י על המקום), שכן הוא רצה לגרום להם שגם הם ירצו את מה שה' רוצה.
מה יותר טוב, להישרף או להיבלע?
מחנה 'קרח וכל עדתו' התחלק לשני חלקים עיקריים: השרופים והבלועים. ליד אוהל מועד עמדו מאתים חמישים ראשי סנהדראות שהקטירו קטורת לבדוק אם ה' יבחר בהם, והם נשרפו לפני ה'. ומתחת למשכנם של קרח, דתן ואבירם, פתחה הארץ את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם.
יש הבדל בדרך שבה כל חלק במחלוקת מת: את מאתים וחמישים ראשי הסנהדרין משה רבינו הצליח לשכנע שצריך לעשות את רצון ה'. "בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו". משה רבינו אמר להם לבדוק את מי ה' בוחר, והם אכן הלכו לבדוק במי ה' בוחר.
לכן מאתים וחמישים ראשי הסנהדרין מתו בשריפה. ראשי הסנהדרין הסכימו שאם ה' לא רוצה את מה שהם רוצים גם הם לא רוצים בו, וזה מה שהתרחש בשריפה. התברר שה' לא רוצה את מה שהם רצו, ולכן הם עזבו את עצמם והלכו לה'.
לעומת זאת, מחנה ה'בלועים' לא הראה בעצמו שהוא השתכנע שצריך לעשות את רצון ה'. אדרבה, "ודתן ואבירם יצאו ניצבים", כלומר מתריסים כלפי ה' (רש"י). כלומר אף על פי שמשה רבינו ניסה לשכנע אותם שעל כולם לעשות את רצון ה', הם נשארו בדעתם שעליהם לעשות רק מה שנראה להם הגיוני. לכן הם לא עלו לשמים כמו השרופים, אלא להיפך, ירדו לתוך האדמה.
מתי צריך לקבור את הרצון שלנו?
מהמחתות של ה'שרופים' עשו ציפוי למזבח, כלומר צריך ללמוד מהם לעבודת ה', לעומת זאת הדבר היחיד שניתן ללמוד הבלועים הוא להתרחק מהם, כפי שאומר משה רבינו "העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם".
אם כן, עלינו ללמוד לעבודת ה' משני החלקים של מחלוקתו של קרח: מה'שרופים' עלינו ללמוד שאנחנו מחפשים לעשות את רצון ה', גם אם יתברר שזה לא הרצון שלנו. מה'בלועים' עלינו ללמוד שאנחנו מחפשים לקבור עמוק בתוך האדמה את החלק בתוכינו בו יקר לנו יותר הרצון שלנו והכבוד שלנו מאשר הרצון והכבוד של ה'. לחשוב שאם היה בנו רק את החלק הזה, היינו 'מחפשים איפה לקבור את עצמנו', כפי שאומרים היום. ככל שיותר נחפש לקבור באדמה את החלק הזה, כך יותר נחפש 'להיות שרופים על ה".
מהשרופים והבלועים אנחנו לומדים איך להתייחס לרצון הלא מתוקן שלנו, אבל עיקר עבודת ה' היא לחפש את הרצון של ה', כלומר להיות מאנשיו של משה רבינו ולא מאנשיו של קרח וכל עדתו. זה מה שחיפשו בית הלל ובית שמאי, כאשר כל אחד עסוק בשאלה מה ההלכה, מה ה' רוצה, וזוהי מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.
שבת שלום
בית 'עוד יוסף חי'
