מה קורה כשמחלקים דבר בעצמו,
מה אנחנו מחפשים, אהבה או יראה,
ותובנות חדשות על המושג 'יראת שמים'.
אז מה מקומה של היראה בעבודת ה'?
זה אולי נשמע קצת מצחיק,
כל אחד יודע כמה המושג 'יראת שמים'
תופס מקום מרכזי בחיי היום יום של היהודי.
ובכל זאת, במיוחד בדורנו,
היראה נתפסת כמשהו חיצוני,
שלא מתאים ל'דור צמא לאהבה'…
לא סתם יש ליראה יחסי ציבור גרועים,
ברמות הבסיסיות ביותר שלה
היראה היא ההרגשה שמישהו צופה בי,
"שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם",
וככזו, היא נראית כמסגרת חיצונית ויבשה,
שאין בה שום רגש פנימי וקשר אמיתי,
'לעשות משהו כי רואים אותי'
נשמע לנו כמשהו שלילי במיוחד.
ובכל זאת,
חשוב לדעת שהיראה היא הבסיס
לכל עבודת ה'.
היא זו שמוציאה אותנו מעצמנו
והופכת את כל מה שאנו עושים
לחלק מקשר חי ופנימי עם ה',
ואולי לא פחות מהרצון שלנו לאהבה,
אנחנו צמאים ליראה, יראת שמים.
ונסביר –
כמה שאהבת ה' שלנו תהיה גדולה,
היא תמיד תישאר הרצון שלנו –
אהבה היא התפשטות של האישיות שלנו,
היא חוויה חזקה של ה'אני',
גם כאשר אנו אוהבים ומחבקים,
אנו עלולים לחוות בעיקר את עצמנו
ואת הרגש החזק של האהבה שלנו.
יראה, לעומת זאת, היא במהותה
רגישות ומודעות לפער ביני לבין זולתי.
בעבודת ה' היא שימת-לב לרצון של ה' ממנו,
ומאמץ להתאים את עצמנו אליו.
ללא יראה,
אין לנו קנה-מידה חיצוני למה שאנו עושים,
עבודת ה' שמבוססת רק על אהבה,
אינה מחוייבת לשום דבר חיצוני
מלבד האדם, רגשותיו ורצונותיו.
גם הרובד הכי בסיסי ונמוך של היראה,
ההוא שנראה יבש וחיצוני,
הוא זה שמכניס אותנו לעבודת ה' –
ברובד המהותי כפי שאמרנו
בלי יראה אנו נשארים בתוך עצמנו,
וברובד ההתנהגות בפועל –
עבודת ה' שמבוססת אך ורק על אהבה
עלולה להיחלש יחד עם היחלשות האהבה,
לעומת זאת,
עבודה מבוססת יראת שמים תהיה יציבה תמיד,
וגם כאשר הרגש החזק נעלם
ישאר הקיום הפשוט של התורה והמצוות.
כאשר מנסים לחלק דבר בעצמו,
התוצאה תהיה תמיד אחד.
כך כשאנו נמדדים אך ורק מול עצמנו
אנו נשארים 'אחד', שלמים וסגורים
לכל קשר עם מישהו מחוץ לנו.
רק יראת שמים תפתח אותנו
למה שמעבר לנו,
אל קשר חי ופורה עם ה'.
מה אתם אומרים?
