בעבר הסברנו שהמבול הוא בעצם המחשה ושיקוף להתנהגות של האדם. האדם היה שטוף בגירויים חיצוניים והמבול בא להמחיש לו שכאשר הוא שטוף בגירויים הוא בעצם 'מת' וחסר חיות. כאשר האדם מסובב בגירויים זה מטביע אותו, וגורם לו שהוא לא יוכל לחיות בצורה עצמאית. הוא מתרגל לכך שרק גירויים חיצוניים יכולים להחיות אותו, וממילא הוא כאילו מת וחסר חיות מבפנים.
לעומת זאת נח הוא אדם שיודע להיכנס אל התיבה, כלומר לחיות מתוך השקט הפנימי שבו, ללא צורך בגירויים חיצוניים. הוא לא מחכה לגירויים חיצוניים שיחיו אותו, אלא מאתגר את עצמו ועובד ומפעיל את עצמו. כמו שאומרים חכמינו שנח ומשפחתו עבדו קשה כדי לטפל בכל החיות שבתיבה בזמן המבול.
מנוחה פנימית
כלומר כאשר אדם שטוף בגירויים חיצוניים מצד אחד הוא מאוד פעיל, כי הוא נסחף אחרי הגירויים, ומצד שני הוא נח, כי מצד עצמו הוא לא עושה כלום. בצורה הזו גם המנוחה לא טובה וגם הפעילות לא טובה. הפעילות לא טובה כי היא לא פעילות של האדם אלא של גורמים חיצוניים שמפעילים וממריצים אותו, וממילא גם המנוחה לא טובה, כי היא מבטאת חוסר חיות.
לעומת זאת כאשר האדם 'נכנס לתיבה', ולא מחפש להישטף בזרם של הגירויים, גם אצלו יש מנוחה ופעילות. מצד אחד הוא מאוד פעיל, כי הוא מאתגר את עצמו ומפעיל את עצמו ועובד כל הזמן, אבל מצד שני זה רק מראה שהוא חי מתוך נקודת מנוחה פנימית, כי הוא חי את החיים שלו, בלי שגירויים יפעילו וירעישו וישטפו אותו כל הזמן.
גם התרופות הן גירויים חיצוניים
כיום, הסוכרים והמסכים, ששוטפים אותנו בגירויים חיצוניים, גורמים לנו להפרעות קשב וריכוז. קשה לאדם להתרכז מצד עצמו, כי הוא כל הזמן רוצה שמישהו או משהו אחר יפעיל אותו. אבל לא רק הסוכרים והמסכים שוטפים את האדם בגירויים חיצוניים, אלא אפילו התרופות שנותנים כיום להפרעות קשב וריכוז – גם הן מגרות את האדם ולא מאפשרות לו להיות במנוחה פנימית.
הריטלין וסוגיו הן תרופות ממריצות. האדם נמצא במצוקה כי הוא מחפש גירויים, והוא לא יכול לחוש חיות ללא גירויים, והתרופה הממריצה מפעילה אותו מבפנים. כך, במקום שהוא יחפש גירויים בהתעסקות חיצונית או בהפרעות, או בחלומות – התרופה ממריצה ומפעילה אותו מבפנים, ועונה לו על הצורך בגירויים.
אמנם הרבה פעמים התרופות פותרות את הבעיה המקומית, ועוזרות לאדם ללמוד בשיעור או להצליח במבחן או להשתלב בחברה; אבל מבחינת התפיסה, התרופות הללו לא מוציאות את האדם מהתפיסה השגויה, אלא ממשיכות באותה תפיסה. התרופות לא אומרות לאדם שעליו לחפש שקט פנימי, ולא להישטף בגירויים, אלא להיפך, הן מרגילות את האדם שהוא לא יכול לחיות ולהשתלב בחברה בצורה טובה ללא גירויים, כלומר תרופות.
מבן נח לבן אברהם
כאמור, האדם צריך לחפש בתוכו את נקודת המנוחה הפנימית. את המקום בו הוא יכול ורוצה לחיות ולאתגר ולהפעיל את עצמו ללא גירויים חיצוניים. בשביל שהאדם יהיה בן נח, הוא חייב לרצות לחיות, ולא לתת לעצמו להישטף בזרם המבול.
אמנם הרצון לחיות כבן נח הוא לא מספיק. זהו רצון סתמי, ללא טעם. האדם רוצה לחיות, אבל זהו רצון עיוור, שקיים באדם מכח היותו קיים, והאדם חש אותו כדחף, כרצון אינסטינקטי, ולא כרצון שמישהו בחר בו.
לאחר שהאדם הוא בן נח, כלומר הוא רוצה לחיות, הוא גם מחפש שהרצון הזה לא יהיה סתמי. החיפוש הזה הוא אברהם אבינו, שלא מסתפק בעולם קיים, אלא מחפש מיהו 'בעל הבירה'. כאשר האדם מחפש שהחיים שלו לא יהיו סתמיים, והרצון שלו לחיות לא יהיה רצון עיוור – הוא בעצם מחפש את הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בורא את האדם ובוחר בו ורוצה אותו, ובכך הוא עושה את הרצון של האדם לחיות מרצון עיוור לרצון בחירי. האדם לא רוצה לחיות סתם, אלא רוצה לחיות כי ה' רוצה בזה.
אם כן, אברהם אבינו הוא השלב הבא המתבקש לאחר נח, ולכן פרשת נח מסתיימת בלידת אברהם אבינו. החיפוש של אברהם אבינו את ה' הוא הסוף של פרשת נח; הבחירה של ה' באברהם היא כבר הפרשה הבאה, פרשת לך לך.
הרצון הזה לחיות הוא רצון סתמי. כיוון שהאדם לא רוצה לחיות בצורה סתמית. כאשר האדם רוצה לחיות וחושב למה הוא רוצה לחיות, הוא מבין שהוא מחפש משהו, והתשובה לזה שהוא מחפש את ה'. ה' הוא זה שיכול להפוך את החיים מרצון עיוור שאני כבר קיים אני רוצה שזה ימשיך, לרצון של חיים עם טעם, שנלא מתחילים מכך שאני כבר חי אלא מכך שהקדוש ברוך הוא רוצה שאני יחיה. החיפוש הזה הוא אברהם אבינו, והוא המשך של נח. מסתם רצון לחיות לחיים שיש בהם טעם. דבקות בה', ולכן פרשת נח מסתיימת בלידת אברהם.
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'
