בדרך כלל אנחנו נוטים לחשוב שהגוף הגשמי, והעולם הגשמי בכלל, מרחיקים אותנו מה', ולעומת זאת המודעות שלנו היא רוחנית, והיא מקרבת אותנו לה'. אבל יש גם צד שני: אם העולם הגשמי היה קיים, ולא היה שם אדם – לא היה מה שיהפוך את העולם להיות נפרד מה'.
מודעות ואמונה
ה' מהווה את כל המציאות בכל רגע, ואין שום דבר שיש לו מציאות קיימת מצד עצמו, מציאות שנפרדת מה'. אמנם קשה לנו לראות זאת, אבל אנחנו מאמינים שזה כך. אם כן, מצד האמת כל העולם הוא חלק מה'.
כל עוד אין אדם בעולם – אין אף אחד שתופס זאת אחרת. הדומם לא מודע כלל לקיומו, וכל קיומו הוא רק מה שה' יודע אותו. כיוון שהדומם לא מודע לקיומו, הוא וודאי לא תופס את מציאותו כנפרדת מה'.
כך זה גם ביחס לבעלי החיים: אמנם בעלי החיים כן מודעים לקיומם, אבל הם לא בוחרים בו. בעלי החיים מונהגים על ידי הטבע, והם לא עסוקים בשאלות כמו מי הוליד אותם, ובוואי שלא בשאלות כמו מי ברא את העולם. ממילא גם בעלי החיים לא תופסים את העולם כנפרד מה', כיוון שהם כלל לא תופסים את העולם, אלא מונעים ומונהגים על ידיו. מבחינת בעלי החיים אין שום משמעות לשאלה האם הם מונהגים על ידי טבע או על ידי בורא העולם.
לעומת זאת האדם לא מונהג על ידי הטבע, אלא מבחינות רבות הוא בוחר. הוא בוחר אם להוליד ילדים או לא, וממילא הוא מבין שהוריו יכלו לבחור להוליד אותו ויכלו לבחור שלא להוליד אותו. האדם תופס שהוא נולד מבחירה, וככזה הוא יכול לתפוס גם שיש בורא לעולם והעולם כולו הוא מבחירה. לא רק שהאדם יכול לתפוס זאת, העניין הזה מעסיק אותו רבות במשך כל הדורות (שלא כמו בעלי החיים).
כיוון שהאדם יכול לתפוס שיש בורא לעולם, הוא יכול גם להחליט שהוא מעדיף לחשוב שאין מי שבורא את העולם. אם כן, האדם יכול להאמין בה', ולהיות מודע לכך שאין שום מציאות נפרדת שקיימת מצד עצמה, והאדם יכול גם לכפור, ולתפוס את המציאות כנפרדת מה'.
ה' הוא האלוקים
האמונה בכך שכל העולם הגשמי הוא חלק מה' ואין מציאות נפרדת, היא מצוות עשה, מצוות 'יחוד ה". המצווה הזו מופיעה בפרשתינו, וכמו שכתוב בספר המצוות לרמב"ם:
מצווה ב היא הציווי שציוונו בהאמנת היחוד… והוא אומרו יתעלה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
כאשר אנחנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אנחנו מתכוונים לומר שגם כל העולם הגשמי, כל הטבע (86), שהוא בגימטריה שם אלקים (86) – גם הוא באמת חלק מה', והוא לא מפריד ומסתיר כלל על ה'.
ברוך שם כבוד מלכותו
ההבדל בין עולם שיש בו רק בעלי חיים ומציאות גשמית, לבין עולם שיש בו גם אדם, הוא כמו ההבדל בין מלוכה לממשלה:
מושל שולט על נתיניו בהכרח וללא בחירה, ולעומת זאת מלכות היא שלטון שבו האזרחים בוחרים את המלך ורוצים בו וממנים אותו עליהם.
כאשר אין בעולם אנשים ה' מנהיג את העולם, אבל הוא לא מולך עליו. העולם 'מתגלגל' בדרך הטבע, אבל אין מי שיהיה מודע לכך, וממילא זה דומה למלך ש'מולך' על כסאות ושולחנות. כל הכסאות והשולחנות סרים למשמעתו, והוא מחליט מה ייעשה בהם, אבל זה לא נקרא למלוך.
לעומת זאת כאשר יש אנשים בעלי מודעות, והם בוחרים להיות מודעים לכך שה' מהווה את הכל בכל רגע, ואין שום מציאות שקיימת מצד עצמה – ה' הוא מלך, ולא רק מושל.
לכן לאחר שאנחנו אומרים "שמע ישראל", ומבטאים את זה שכל העולם הגשמי לא נפרד מה', אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מצד איך שה' מסתכל על העולם, אין שום דבר שנפרד ממנו, ועל זה אנחנו אומרים "ה' אלוקינו", ה' הוא האלוקים, וכל הטבע הגשמי הוא לא מציאות נפרדת כלל. לאחר שאנחנו אומרים איך ה' מסתכל על העולם, אנחנו אומרים שאנחנו מודעים לצורת ההסתכלות שלו, ובזה אנחנו ממליכים את ה' עלינו ועל כל העולם – "לעולם ועד".
בימים אלו אנו כבר מתחילים להתקרב לראש השנה, יום המלכת ה' על העולם. לפי מה שהוסבר כאן אפשר להבין למה הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא הפסוק שאיתו אנחנו חותמים את פסוקי המלכויות שאומרים בראש השנה. ההכרזה שלנו שה' הוא האלוקים היא המלכת ה' על העולם.
שבת שלום!
בית "עוד יוסף חי"
