פרשת דברים עוסקת בהכנה לכניסה לארץ: משה רבינו מזכיר לעם ישראל את הכיבושים שכבר נעשו, את חטא המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ, והכל כזירוז לכניסה לארץ ולכיבושה: "ואת יהושע ציויתי… כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה". ממילא צריך לומר שגם הפרשיה הראשונה בפרשת דברים, שעוסקת במינוי דיינים, גם היא קשורה לכניסה לארץ, וכמו שאומר רש"י בשם הספרי (על הפסוק "צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ"): "כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן".
לכאורה זה לא ברור: מה הקשר בין מינוי דיינים לבין הישיבה בארץ ישראל? הרי גם בחוץ לארץ צריך להכריע סכסוכים ודיונים בין אנשים על פי דין התורה!
שתי מערכות שפיטה.
צריך לשים לב לשני סוגים של מערכות שפיטה: יש דיינים שדנים על פי דין התורה, אבל אין להם סמכויות ויכולת אכיפה. אם האנשים פונים אליהם מרצונם הטוב – הדיינים אומרים להם מה אומרת התורה במקרה שלהם. אבל אם בעלי הדין לא פונים אליהם – אין לדיינים יכולת לכוף את בעלי הדין לבוא אליהם. לעומת זאת יש דיינים שהציבור קיבל אותם עליו לדון גם בכפיה. זוהי המצווה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – על הציבור למנות שופטים שישתמשו גם בשוטרים, כלומר במערכת אכיפה.
בדרך הטבע, בחוץ לארץ היתה קיימת בעיקר מערכת השפיטה הראשונה, מערכת שלא כל כך כוללת בתוכה אמצעי כפיה. אבל כאשר נכנסים לארץ יש מצווה למנות דיינים. בחוץ לארץ אנחנו חיים כיחידים, בצורה יחסית, אבל בארץ ישראל התורה מצווה אותנו לחיות כחברה, כציבור. כציבור עלינו לחיות יחד, ולהסתדר זה עם זה על פי רצון ה'.
"הבו לכם" – מי נותן כח למערכת האכיפה?
פרשת שופטים מתחילה במילים "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". הביטוי "תתן לך" משמעותו שהציבור הוא זה שממנה את הדיינים, והמינוי של דיין לא מגיע כצו מלמעלה כמו נביא. כך גם בפרשתינו, כאשר משה רבינו רוצה למנות דיינים הוא פותח במילים "הבו לכם". הציבור הוא זה שממנה את הדיינים, ולא משה רבינו.
כאשר משה רבינו נותן מצוות הוא לא עושה זאת מתוקף המינוי של הציבור, אלא מכח הציווי של ה'. גם כאשר משה רבינו דן בעניינים של בין אדם לחברו, על הנידונים לעשות מה שאומר משה רבינו מכח הציווי של ה'. אבל שאר הרבנים, שאינם משה רבינו – אין להם כח כפיה כמו של משה רבינו. אם הסמכות של הדיין נובעת מכך שהוא גדול בתורה וכדומה – יכולת הכפיה שלו הרבה יותר חלשה, כיוון שיש עוד הרבה גדולי תורה, ואין אף אחד שיש לו תוקף וסמכות לצוות מה לעשות כמו משה רבינו.
לעומת זאת למלך יש סמכות לכפות את החוקים שלו על כולם, "דינא דמלכותא דינא", כי הסמכות של המלך נובעת מהציבור (וכמו שאומר הרמב"ם בהלכות גזלה "שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים").
בדומה למלך, גם דיינים יכולים לכפות את הציבור לציית להם, כיוון שהציבור מקבל את סמכותם עליו. מצוות מינוי שופטים מצווה את הציבור למנות עליו דיינים שידונו אותו ויכופו כל אחד ואחד להסתדר עם השני על פי התורה.
אמנם אף על פי שגם המלך וגם הדיינים מקבלים את סמכותם מן הציבור – אין זה אומר שהדיינים מקבלים את סמכותם דווקא מן המלך. מצוות מינוי שופטים קודמת למצוות מינוי מלך, והיא לא תלויה בה. אדרבה, לשתי המצוות הללו יש ייעוד שונה: עיקר המטרה של מצוות מינוי דיינים היא להקים חברה שהאנשים בה מסתדרים זה עם זה על פי רצון ה', ועיקר המטרה של מצוות מינוי מלך היא לרומם את העם. לפעמים הדיינים אמנם מקבלים את התוקף שלהם מהמלך, כיוון שהוא הסמכות העליונה, אבל אין זה מהותי למצוות מינוי דיינים, שקיימת גם כאשר אין מלך.
ציון במשפט תיפדה – מה חסר לנו היום?
לצערנו, כיום מערכת החוקים והמשפט שכלל הציבור נותן בה אמון, היא מערכת שלא אמונה על התורה והמצוות, וממילא היא מייצרת מערכות כפיה שלא על פי התורה. בציבור הדתי יש הכוונה ללכת על פי הדרכות הרבנים והצדיקים, אבל אין מערכת חוקים ואכיפה.
אנחנו מקווים שנזכה לקיים את המצווה למנות עלינו שופטים ושוטרים, ועל ידי זה נוכל לחיות בארץ כציבור, כחברה שמתנהגת גם בסדרים החברתיים שלה על פי רצון ה'. על ידי המצווה הזו נוכל לשבת בבטח בארצנו, כפי שנכתב לעיל בשם הספרי, ועל ידה תבוא הגאולה כמו שכתוב בהפטרה "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
שבת שלום!
בית עוד יוסף חי
