השבת היא שבת מברכין חודש ניסן ובה נקרא את פרשיות ויקהל-פקודי יחד עם פרשת 'החודש הזה לכם'. המיוחד בקביעות שנה זו היא ששבת סמוכה ל-א' ניסן ובשתי הפרשות שקוראים השבת מזכירים את התאריך הזה.
בפרשת 'החודש' ה' מראה למשה את הלבנה מתחדשת בא' ניסן ואומר לו 'כזה ראה וקדש', ומיום זה מתחילים לספור את חדשי השנה, ובפרשת ויקהל-פקודי אנו קוראים על הקמת המשכן וחנוכתו בא' ניסן, בדיוק שנה אחרי א' ניסן עליו דיבר ה' עם משה בפרשת 'החודש'.
היום במאמר נבין מה ההבדל בין שני התאריכים הללו, מדוע השנה הראשונה ליציאת מצרים מתחילה עוד לפני היציאה עצמה ואיזו הכנה כדאי לנו לעשות לפני קריאת התורה בשבת הקרובה.
כך מתחילים לחיות…
א' ניסן הראשון, ממנו ה' אומר למשה להתחיל למנות את החדשים, הוא עוד לפני היציאה ממצרים. את כל החדשים הבאים התורה מונה 'לצאת בני ישראל ממצרים', אז מדוע תחילת השנה היא עוד לפני שיצאו ממצרים, ולא י"ד ניסן, למשל?
על שאלה זו ננסה לענות בהשוואה בין א' ניסן בשנה הראשונה ליציאת מצרים לבין א' ניסן בשנה השניה, בו מוקם המשכן ובחידוש שעולה מכל אחד מהם.
כולנו מכירים את הרש"י הראשון על התורה, בו כתוב (בשם ר' יצחק) שהתורה בכלל היתה אמורה להתחיל מ'החודש הזה לכם', משום שזו המצוה הראשונה שלנו. אם כן, א' ניסן הראשון הוא 'תחילת החיים' שלנו כעם.
מדוע 'החודש הזה לכם' הוא תחילת החיים שלנו?
משום שרק כאשר ה' רוצה ממנו משהו אנחנו מתחילים לחיות באמת. עד אז אנו 'מסתובבים בעולם' כבעלי חיים (מפותחים אמנם) ללא משמעות וכאשר ה' פונה אלינו לראשונה ורוצה מאיתנו משהו אנו מרגישים שנולדנו באמת וכעת אפשר להתחיל לחיות.
א' ניסן השני
מהו אם כן החידוש של א' ניסן השני, בו מוקם המשכן?
ב-א' ניסן בשנה השניה הושלם רצונו של ה' מאיתנו. בלעדיו אנו יכולים לחשוב שאמנם ה' רוצה מאיתנו משהו, אולם לאחר הציווי על כך 'הכדור עבר אלינו', עלינו מוטל לעשות בעוד ה' 'נעלם מהתמונה'. אירוע הקמת המשכן בא' ניסן בשנה השניה מלמד אותנו שה' בא לשכון בתוכנו, ובכך בעצם אומר לנו שגם לאחר שציווה אותנו הוא לא נעלם, אלא נמצא לגמרי בתוך המצוה שאנו עושים. אמנם עלינו מוטל לבצע, אך הכח לבצע ניתן מאיתו ובתוך המעשה שלנו הוא לגמרי נמצא.
אם כן, בא' ניסן הראשון ה' רוצה מאיתנו משהו, הדבר הזה כל כך משמעותי לנו ולכן ממנו אנו מתחילים את חיינו כעם, ולאחר שנה, בא' ניסן השני, ה' מרוצה מאיתנו, מתמלא נחת ממה שעשינו ובא לשכון בתוכנו.
כעת מובן מדוע את הספירה ליציאת מצרים אנו מתחילים עוד לפני היציאה עצמה, משום שחשוב לנו לומר שעיקר היציאה ממצרים היא לאו דווקא הרגע בו יצאנו בפועל, אלא העובדה שה' פנה אלינו ורצה ממנו משהו.
כל כך חשוב לנו לומר זאת, שגם לאחר שיש כבר מצוות וציווים מפורטים אנו עושים אותם מתוך שמחה עצומה על כך שה' רוצה מאיתנו משהו שגורם לנו להתחדש (ובסוגריים נציין שזהו תהליך הפוך מראש השנה, בו אנחנו רוצים מה' שיתגלה ורצוננו זה גורם לחידוש הבריאה על ידו, כאן הוא רוצה מאיתנו ורצונו זה גורם לנו להתחדש).
אם כן, זו ההכנה שלנו לקריאת פרשת ויקהל-פקודי ו'החודש' בשבת הקרובה:
מתוך תחושה שאנו ישנים, שאנו לבדנו לא מוצאים הרבה משמעות לחיים, אנו שומעים את ציוויו הראשון של ה' מאיתנו – 'החודש הזה לכם ראש חדשים' – שגורם לנו להתעורר, להתחדש ולמצוא משמעות לחיינו.
על גבי זה אנו קוראים על כך שה' בא לשכון בתוכנו ושמחים מכך שה' נמצא בתוך כל המצוות שהוא מצווה אותנו, ובכך זוכים לגילוי שכינה בכל מצוה שאנו עושים.
שנזכה להתחדש מרצונו של ה' ול"'מורא גדול' זה גילוי שכינה" בתוך החיים הפשוטים שלנו!
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'.
