בס"ד
שלום לכם!
אנו עומדים בימים שבין יום הכיפורים לסוכות. על היציאה מתפילות הימים הנוראים לשמחת סוכות כתוב במדרש –
"ובשעה שישראל נפטרים מבתי כנסיות ומבתי מדרשות בת קול יוצאת ואומרת: 'לך אכול בשמחה לחמך' – כבר נשמעה תפלתכם לפני כריח ניחוח".
אנו נמצאים בימים אלו בבטחון גמור ש'כבר רצה האלקים את מעשיך', וכמו שמופיע במדרש אחר שלולבי חג הסוכות שנמצאים בידנו מבטאים את נצחוננו בדין.
במאמר השבוע נדבר על הקרבה הגדולה שאנו זוכים לה בחג הסוכות, האם היא יותר קרובה מקרבת ה' בעשרת ימי תשובה, במה היא שונה ומדוע היא יותר משמחת.
'קראוהו בהיותו קרוב'
אנו יודעים שעל עשרת ימי תשובה, בין כסה לעשור, נאמר 'קראוהו בהיותו קרוב' – בימים אלו ה' קרוב אלינו מתמיד, וזה הזמן לשוב ולחדש את הקשר איתו.
לאחר מכן, בימי חג הסוכות שאנו נכנסים אליהם ישנה שמחה פורצת גבולות על הזכות להיות 'עם קרובו' של ה', וכמו שאמרנו – על בטחוננו כי קיבל ה' את תפילותנו וחתם אותנו לחיים טובים ולשלום.
שמחה זו מביאה אותנו לקרבה גדולה יותר לה', קרבה חדשה ואחרת מהקרבה שחווינו בעשרת ימי תשובה.
כיצד אפשר להיות קרובים לה' יותר מעשרת ימי תשובה, עליהם נאמר 'קראוהו בהיותו קרוב?'
למי אתה קורא?
בראש השנה ויום הכיפורים, ככל שאנו מתעלים אנו מרגישים יותר רחוקים. על כך נאמר 'קראוהו בהיותו קרוב' – המילה 'קראוהו' מבטאת קריאה למרחק.
כלומר, על אף שה' קרוב ורוצה בקרבתנו, אנו מצידנו מרגישים ממש רחוקים ומגושמים, וזה גורם לנו להתענות כדי להרגיש יותר קרובים. לכן אנו 'קוראים' אליו, בתודעה נפשית של ריחוק.
לעומת זאת, בחג הסוכות עליו נאמר 'וימינו תחבקני', אנו ממש נמצאים – כביכול – בתוך החיבוק של ה', כפי שמסביר האר"י הקדוש שההלכה שמספיקות 2 דפנות וטפח להכשיר את הסוכה מציירת את הסוכה כחיבוק. כך אנו קרובים לה' יותר ממה שהיינו עד כה.
התהליך הזה מתבטא גם בעניינם של שני החגים.
אנחנו צמים.
כיצד מתבטאת קרבתנו אל ה' ביום הכיפורים?
ביום הכיפורים אנו מרגישים שכל ענייני העולם בהם אנו קשורים רק מרחיקים אותנו מה', לכן אנו משתדלים ככל האפשר להתנתק מהגשמיות – לא אוכלים, לא שותים, מתענים, ומנסים להידמות למלאכים שאינם נזקקים לכל הצרכים הגשמיים האלו.
יוצא מכך שאמנם אנו קרובים לה' יותר משאר ימות השנה, אך עצם מציאותנו הגשמית עדיין נשארה למטה ולא עלתה להתקרב לה'.
ה' 'אוכל'…
ובחג הסוכות?
בחג הסוכות ישנה תופעה מעניינת – אנו מקריבים 70 פרים, 98 כבשים ו-14 אלים, זהו ריבוי עצום של קרבנות, באין ערוך משאר ימות השנה.
הקרבנות מתוארים כ'לחמו' של ה', כביכול, ולפי זה יוצא בדיוק הפוך מיום כיפור – אם ביום כיפור אנו מתעלים ומנסים להיפטר מהגשמיות, בחג הסוכות ה' יתברך, המופשט מכל צורך גשמי, מראה שהוא כביכול נצרך להמון אוכל…
איך שאנחנו!
יוצא לנו שביום הכיפורים ה' קורא לנו אליו, מבקש מאיתנו להידמות אליו, אך בחג הסוכות הוא לא דורש ממנו את זה, אלא בעצמו יורד וכביכול מתדמה אלינו, מראה כאילו הוא נצרך לגשמיות שלנו.
מדוע זה גורם לשמחה הגדולה?
כי כאשר אנו מנסים ליהנות בעולם, לעולם לא נצליח לעשות זאת בשלמות, בידיעתנו שה' לא כל כך נהנה מזה, ואדרבה – הוא היה רוצה שנתנתק ונצא מגשמיותנו.
אך כאשר הוא בא ומודיע לנו – הישארו במקומכם, אני רוצה לרדת ולשמוח איתכם איפה שאתם – אנו מתמלאים שמחה גדולה על היותנו רצויים ואהובים לפניו, איך שאנחנו.
שמחה בטהרתה.
ועדיין, אנו לא לגמרי בתוך העולם, אנו יוצאים לסוכה ונמצאים בתוך החיבוק של ה'. לאחר יום הכיפורים בו ה'מזון' שלנו לא היה דברים גשמיים אלא ה' יתברך, בסוכות גם ה'מקיפים' שלנו זו סוכת ה' – השמחה והחיבוק שלו.
בכך אנו שמחים בחג הזה, ב'שמחה בטהרתה', על האפשרות להיות כל כך קרובים לה'.
שנזכה שהשמחה תמלא אותנו, תגלוש החוצה ותעלה על גדותנו – עד שהמקיפים שלנו -הגדה והגבול שלנו – לא יהיו מונחי העולם-המעלים, אלא החיבוק של ה' ששמח יחד איתנו, והשמחה המשותפת הגדולה הזו תהיה המקיף שנותן לנו השראה על כל החיים!
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'.
לקבלת המייל השבועי לחצו כאן
