ל-א' באייר, יום פטירתו של ר' מנחם מנדל מויטבסק-טבריה.
הצדיק ר' מנחם מענדל מויטבסק היה מתלמידיו הגדולים של ר' דוב בער, המגיד ממעזריטש, ממשיכו של הבעש"ט. משנסתלק המגיד, היה הרמ"מ לראש התלמידים, ומבין המקושרים אליו יצויין בעל התניא שהיה לו לתלמיד-חבר (ולאחר פטירת הרמ"מ כתב את "אגרת הקודש" המפורסמת, לנחם את תלמידי הרמ"מ).
בשנת ה'תקל"ז עלה הרמ"מ לארץ ישראל בראש עליית החסידים והתגורר בצפת ובטבריה, שם המשיך להנהיג את העדה ביד רמה והיה מקובל על כל העדות בארץ ישראל כצדיק וקדוש. גם את החסידים בחו"ל המשיך להנהיג, באגרותיו המלאות בעצות נפלאות וחיזוקים בעבודת ה'. על כל הקשיים הנוראים אותם עברו הרמ"מ ועדתו כיסתה אהבת ארץ הקודש שבערה בלבם, ובעלייתם ראו ניצני גאולתם של ישראל. אהבת ישראל גדולה היתה בלבו ותמיד התרחק מאד מן המחלוקת.
הרמ"מ היה ידוע כחריף ובעל עמקות מיוחדת בעבודת ה'. בדברי תורתו חתר תמיד לנקודה הפנימית שבדברים, והדגיש את מדת השפלות וההתבטלות המוחלטת. נוהג היה לחתום בסוף איגרותיו "השפל באמת, מנחם מענדיל..". ועל כך אמר ר' ישראל מרוזין: אם שפל היה באמת, כיצד כתב כדבר הזה – וכי יש לך יהירות גדולה מזו? אלא ר' מנחם מנדל היה כה שפל עד שלא העלה בדעתו כי יש בדבר זה משום שבח… על שפלותו יעיד למשל הסיפור הבא: כשהיה הרמ"מ על הספינה בדרכו לארץ ישראל, החלה סערה עזה בים. נשא הרמ"מ את עיניו למרום ואמר: "רבונו של עולם, אתה ידעת את כל הכבוד שעשו לי בחוץ-לארץ. אתה ראית כשר' נחום מטשרנוביל בכבודו ובעצמו נטל את המטאטא בידיו וטאטא לכבודי את חצרו. ואני עמדתי וראיתי ולא עכבתי בעדו. קבלתי עלי כל אותם ייסורים בשביל כבודה של ארץ ישראל. תעמוד לי זכות היסורים שסבלתי מן הכבוד הרב שהנחילו לי בניך אהוביך בגולה". ומיד נח הים מזעפו.
ר' מנחם מנעדל נטמן בבית הקברות בטבריה, בחלקת תלמידי הבעש"ט. מתורותיו נדפסו בספר "פרי הארץ", טעמו וראו כי טוב. יהי רצון שיהיה למליץ על כל יושבי ארץ הקודש בימים אלו.
לאחרונה יצא לאור הספר "מרומם ואיש עליה", מאת הסופר מנחם זיגלבוים, על הרמ"מ ותולדותיו. מומלץ מאוד גם לקרוא וללמוד בהתוועדות המיוחדת של מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א שנערכה בטבריה ביום ההילולא של הרמ"מ.
ראשית עבודת ה'
"כללא דמלתא, שאין שום אפשרות התחלת אפס קצהו של עבודתו יתברך, אם לא באמונת אומן, פירוש [שיאמין האדם] שמיעוט נקודת אמונתו בו יתברך גם-כן [בא רק] מאתו יתברך, כי הוא הנותן לו לב לדעת… ואם אמרו רז"ל "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" [שמזה נראה שיראת שמים היא בכח האדם עצמו] – לא אמרו רק על אתערותא דלתתא לבד, בכדי שיוכל לחול עליו אתערותא דלעילא.. כי באתערותא דלתתא ארובות השמים נפתחים… עיקר ושורש הכל שאין ביכולת האדם בעצמו לעשות שום מעשה וחשבון מצוות ומעשים טובים ולהדבק בדרכי ה' יתברך, כי אם על ידו יתברך הבורא מאורי האש אהבתו ויראתו… לכן לא תכון העבודה לאלקים כי אם אחר סדור שבחו של מקום והסתכלות זכרון מיעוט ערך עצמו ועוצם שפלותו…"
(מתוך "פרי הארץ" לפרשת שופטים)
