החזרה בתשובה היא הסתובבות, מעמידה "אחור באחור" לעמידה "פנים בפנים" מול ה'. מתוך דף 'התחדשות' מעובד ע"י ניר מנוסי.
חודש אלול, המסיים את השנה העברית, נקרא גם "תשובת השנה" – זה הזמן בו מעגל השנה מגיע לסיומו, שב לנקודת ההתחלה. לכן גם העבודה הפנימית שבלב בחודש זה היא עבודת התשובה.
"אם תשוב ישראל… אלי תשוב"
המושג "חזרה בתשובה" נעשה כיום טעון, ויש שאף מרגישים מאוימים ממנו, ולכן צריך להתבונן במשמעותו האמתית. תשובה אינה רק מעבר למסגרת חיים של תורה ומצוות, או עבודה שמחויב בה רק מי שחטא; היא מצוה, אחת מ-613 מצוות התורה, המחייבת כל אדם באשר הוא, גם אם הוא צדיק גמור.
את התשובה של חודש אלול נוטים לתפוס כעריכת 'מאזן שנתי' – חשבון נפש על השנה החולפת, סיכום ההפסדים והרווחים, ותכנון השנה הבאה. הצגה 'קרה' כזו מחמיצה את משמעות המלה "תשובה" – לשוב למקור, לחזור לנקודה מסוימת שהתרחקנו ממנה. בחסידות מודגש כי מהות התשובה איננה עזיבת חטא פרטי, תיקון טעות מסוימת או אפילו שינוי סגנון חיים. לתשובה יש יעד מוגדר וברור – לשוב אל ה'. כך אומר ה' לעמו: "אם תשוב ישראל – אלי תשוב".
הבעיה היא שכחת ה' וההתרחקות ממנו, והפתרון הוא השיבה אל ה'. באמת לא ניתן להתרחק מה', שהרי ה' נמצא בכל מקום ובכל מצב, וההתרחקות אינה אלא הפנית עורף – ניתן להיות קרוב, אבל לעמוד גב אל גב ("אחור באחור", בלשון הקבלה) להתעלם, להדחיק ולשכוח את נוכחות ה'. אם כן, השיבה אינה אלא הסתובבות – מעמידה "אחור באחור" לעמידה "פנים אל פנים".
"אני לדודי ודודי לי"
משמעות השבת הפנים אל ה' עולה מרמז מפורסם: אותיות אלול הן ראשי התיבות של הביטוי "אני לדודי ודודי לי" – אחד מביטויי האהבה בין החתן והכלה במגילת שיר השירים.
כשמציירים את היחסים בין עם ישראל לבין ה' כיחסים בין דוד ורעיה (חתן וכלה), דימויי העמידה "אחור באחור" או "פנים בפנים" נעשים מובנים. בין בני זוג יש מצבים של קרבה אינטימית, אך לפעמים גם מריבות, או, חמור מכך – תחושות ניכור והתעלמות, כששני אנשים חיים זה לצד זה, אך כל אחד שקוע בעולמו שלו ובעצם מפנה עורף לזולת. ההתפייסות היא שיבה אל האהוב, הפנית פנים אליו והתעניינות מחודשת בו ובצרכיו. דימוי זה גם מסביר את התשובה כמצוה תמידית – קשר בין בני זוג דורש תמיד רענון והעמקה. מה שנבע אתמול מהתעניינות הדדית מתקבע והופך ליחסי נימוס מנוכרים, והיום צריכים שוב להסב פנים ולראות מחדש את הזולת – שוב לשוב אל האהבה.
תפיסה זו מאפשרת להחיות מחדש את עבודת חודש אלול. שוב לא מדובר בחודש חמור סבר, בו אצבע מזהירה מתנופפת כנגד פנינו, מאימת ימי הדין המתקרבים, אלא בחתירה לחידוש האמון והאהבה כלפי מי שנמצא הכי קרוב אלינו, בתוך לבנו, ומלווה אותנו כל חיינו. זו גם תביעה לתשובה באמת – בעוד שחזרה לעמידה במערכת דרישות נוקשה יכולה להעשות מהשפה ולחוץ, הרי שתשובה אל האהבה קשה הרבה יותר לזייף.
הקשר הבלעדי עם ה'
במקביל ל"אני לדודי ודודי לי" נאמר בשיר השירים גם "דודי לי ואני לו". שני הביטויים מתארים את יחסי האהבה בינינו לבין הבורא, וההבדל הוא רק בשאלת היוזמה – פעמים שהדוד יוזם את הקרבה המחודשת והרעיה נענית לו, ואילו בחודש אלול התעוררות האהבה מתחילה מצדנו וה' נענה – "אני לדודי ודודי לי".
והנה, בפירוש הביטוי "דודי לי ואני לו" כותב רש"י: "'דודי לי' – הוא כל צרכיו תבע ממני, ולא צוה אלא לי, עשו פסח, קדשו בכורות, עשו משכן, הקריבו עולות, ולא תבע מאומה אחרת. 'ואני לו' – כל צרכי תבעתי ממנו ולא מאלהים אחרים". את קשר האהבה שבפסוקים מתרגם רש"י לתביעת צרכים – הדוד תובע את כל צרכיו מהרעיה וכ'תמורה' היא תובעת את כל צרכיה ממנו (לפי זה, ב"אני לדודי ודודי לי" הסדר הפוך – הרעיה תובעת את כל צרכיה מדודה, וכתגובה הוא תובע ממנה את צרכיו שלו). ניתן להביןמילוי צרכים כביטוי של אהבה, אך כיצד מתיישבת האהבה וההתמסרות עם תביעת הצרכים?!
כשמבינים שכל בקשה מהזולת אינה אלא ביטוי חיצוני לצורך פנימי ביחס, בהבנה ובקשר, מובן גם כי אין טעם להפנות את הבקשה למישהו זולת בן הזוג האהוב. אחר, גם אם ימלא את הבקשה כלשונה, לא יבין לצורך הפנימי שעומד מאחוריה ולא יוכל לספק אותו. כשאשה מבקשת ומקבלת כוס קפה מבן זוגה, לא ניתן להשוות זאת לכוס קפה זהה או טובה יותר שהיא תוכל לקבל בבית קפה – היא רוצה את החיוך והיחס והדאגה, והיא רוצה אותם דווקא ממנו. לכן, ההדגשה כי את כל צרכי אני תובע מבן זוגי מבטאת את האהבה כלפיו, את הרצון שדווקא הוא ימלא את כל מאוויי לבי ואת הוודאות שרק הוא ידע לפענח אותם ולספק אותם.
ברובד נוסף, קשר שמבוסס על אינטרסים, "אהבה התלויה בדבר", אפשר לחלק – אני יוזם קשר כדי להשיג צורך מסוים ועבור צורך אחר אבנה קשר עם מישהו אחר. אבל ב"אהבה שאינה תלויה בדבר" הצורך הוא בעצם הקשר המלא והבלעדי עם אהוב לבי. הקשר לא נועד לשרת את מילוי הצרכים, אלא בקשת הצרכים נועדה לשרת את הקשר ולממש אותו, ולכן כולה מופנית לאותו אחד שאיני יכול בלעדיו והוא ממלא את כל חיי. לפי זה, תביעת 'צרכיו' של ה' מאתנו, בקיום המצוות בכלל ובשליחות המיוחדת של כל אחד בפרט, ותביעת הצרכים שלנו ממנו, בבקשה לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך לנו, אינם אלא ביטוי של התשובה שלנו אל קשר האהבה.
התיאור לפיו התגובה לתביעת הצרכים ("דודי לי") הוא תביעת צרכים נגדית ("ואני לו"), ולא מילוי התביעה בלבד, מלמד כי התעוררות של אהבה והזדקקות נענית בהתעוררות מקבילה, וזהו מילוי הצורך באמת – התחושה שאהבתי אינה חד-צדדית, אלא הקשר הוא הדדי. יתר על כן, לא תמיד הצרכים הנתבעים מתמלאים – לא תמיד ה' נעתר לבקשותינו, ולא תמיד אנחנו מצליחים למלא את רצונו מאתנו – אך ביטוי האהבה הוא בעצם התביעה הבלעדית, ש'שמה את כל הקלפים' על הקשר האחד הזה.
לתבוע בפה ולתבוע בלב
חכמינו מלמדים על הבדל אופי בין איש לאשה בקשר לתביעת הצרכים – האיש "תובע בפה", מביע את רצונותיו במפורש ובגלוי, ואילו האשה "תובעת בלב", מרמזת על רצונותיה וצרכיה, מתוך ציפיה להבנה (כמובן, כמו בכל כלל מעין זה, יש יוצאים מהכלל, ובכל אחד יש קוי אופי גבריים ונשיים). עיקר הבנת הרמז היא ההבנה שמאחורי הצורך המסוים עומד באמת הצורך להבנה וליחס.
בקשר עם ה' האדם הוא האשה התובעת בלב – "אני לדודי" בהרגשת תלות בו ובדרישה חזקה בלב שימלא את כל צרכי, על אף שאין לי פנים לתבוע ולבקש בפה (מתוך ההרגשה שבאמת לא מגיע לי, לפי הזנחתי את הקשר עד כה). התגובה מצד ה', "ודודי לי", היא גילוי הקשר, בתביעתו בפה שאספק את רצונותיו – תביעה המבטאת אהבה ואמון ביכולתי. כלומר, הדרישה לקיום מצוות בחזרה בתשובה אינה אלא הביטוי הגלוי, התגובה המשמחת מלמעלה, לתשובת הלב אל קשר האהבה.
והנה, החסידות מסבירה שבחודש אלול ה' מכשיר את הקרקע לחווית "אני לדודי ודודי לי" בהקדמת התעוררות אהבה סמויה מצדו. כלומר, התהליך הוא משולש: ה' נכון לכך שרעייתו תתעורר כלפיו ברגשי אהבה. דריכות הדוד משדרת הבטחה ש'יש על מה לדבר', וכי התעוררות האהבה לא תדחה, ומעודדת את הרעיה לתבוע בלב התעוררות מחודשת של אהבת הדוד. תביעת הלב מצדנו מעוררת שוב את הדוד העליון לגלות בפירוש את רצונותיו ו'תקוותיו' מאתנו, מתוך אמון שניעתר להם ונחדש כקדם את קשר האהבה.