ארבעה נכנסו לפרדס – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

בספרי הקדמונים כתוב כי שם החודש אייר הוא ראשי התבות של שמות שלושת האבות והצעירה (אך העיקרית) מבין האמהות: אברהם, יצחק, יעקב, רחל. תורת הסוד פיתחה רעיון זה והסבירה כי שלושת האבות ורחל אמנו הם ארבעת 'גלגלי' "המרכבה העליונה" – מערכת הכחות הרוחניים בתוכה 'יושב' ופועל הבורא. בהתמסרותם המוחלטת למלא את רצון ה', כמרכבה המסיעה את הרוכב לאשר יחפץ, הפכו האבות לארבעת החלקים של "מעשה המרכבה" דרכו מתגלה ה' בעולם. מה אומר לנו, צאצאי האבות והאמהות, סודו של מעשה מרכבה? איך נוכל אנו להיות חלק ממרכבה זאת?

ארבעה נכנסו לפרדס

העיסוק בסוד המרכבה נקרא גם "כניסה לפרדס". כשם שהמרכבה 'מרובעת', בעלת ארבעה גלגלים, כך גם הפרדס רומז לארבע פנים של התורה: פשט, רמז, דרש, סוד. גם בסיפור המפורסם ביותר על העיסוק בתורת הסוד וסכנותיו יש ארבע: "ארבעה נכנסו לפרדס: בן עזאי הציץ [בסודות המרכבה] ומת, בן זומא הציץ ונפגע [כלומר, יצא מדעתו], 'אחֵר' [אלישע בן אבויה] קיצץ בנטיעות [כלומר, הגיע לכפירה, ולכן גם אין מזכירים אותו בשמו אלא קוראים לו 'אחר'], רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום".

ואכן, מדברי האר"י עולה כי הארבעה שנכנסו לפרדס שייכים גם הם לארבע פני המרכבה, משום שכל אחד מהם בחר צד מסוים של המרכבה-הפרדס להיכנס דרכו. מה הכוונה? כל צד של המרכבה הוא גישה ודרך רוחנית בפני עצמה. הכניסה לפרדס אינה רק 'טיול' רוחני לשם הנאה אישית אלא משימה עם יעד ברור. האר"י מסביר שבכניסה לפרדס ניסו ארבעת החכמים, כל אחד בדרכו, לתקן את החטא הראשון של אדם וחוה כדי להביא את המשיח.

יעד העיסוק בסודות התורה הוא להביא את הגאולה לעולם כולו, ולשם כך צריך להיכנס לפרדס, אך גם להצליח לצאת ממנו חזרה אל המציאות אותה צריך לגאול. היכולת הזו תלויה באיזון נפשי מלא, המתואר בלשון הנביא יחזקאל (במראה המרכבה שלו) כ"רצוא ושוב". "רצוא" הינו הריצה אל הקודש פנימה, לדבקות בסודות העליונים, ו"שוב" הוא ההכרה שעל אף התשוקה 'להשאר בשמים' אסור להתנתק מהמציאות הריאלית והתכלית היא לשוב אליה ולתקנה.

להיכנס בכל השערים בו-זמנית

רבי עקיבא הוא היחיד ש"נכנס בשלום" – מתוך איזון נפשי, ובזכות כך – "ויצא בשלום", אך גם הוא לא הצליח להביא את הגאולה. מדוע? הגמרא מספרת כי גם רבי עקיבא כמעט נכשל בכניסתו לפרדס: "ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא 'הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי'". האר"י מסביר כי מלאכי השרת רצו לדחוף את רבי עקיבא משום שגם כלפיו היתה להם טענה: הם הסכימו שהוא נכנס לפרדס בפתח המתאים ביותר, מתוך גישה נפשית מאוזנת ורצון אמיתי להיטיב לעולם כולו, אך טענו כי גם הגישה שלו נותרת חלקית – למרכבה יש ארבע פנים, והוא בחר באחת מהן בלבד, ומשום כך אין הוא ראוי להשיג את סודות המרכבה.

אמנם הקדוש ברוך הוא 'הציל' את רבי עקיבא באופן אישי מדחיית המלאכים, אך החלקיות בגישתו גרמה לכך שיעד הכניסה לפרדס לא הושג: חטא אדם הראשון לא תוקן בשלמות והמשיח לא הגיע. רק המשיח יוכל לעמוד בדרישה העל-אנושית, להיכנס בארבעת שערי הפרדס בו-זמנית, כלומר, להכיל בנפשו את ארבע פני המרכבה כאחד, וכך להביא גאולה לארבע רוחות העולם. מעבר להבנה החדשה באישיותו הכוללת והרב-גונית של המשיח, על כל אחד ואחת מאתנו ללמוד מכך גם על הדרך הנכונה להביא את המשיח.

להתעלף, להשתגע ולכפור בצורה מאוזנת

כיצד ניתן להיות בו-זמנית גם רבי עקיבא, גם בן עזאי, גם בן זומא וגם אלישע 'אחר'? ראשית, כדי לעשות את כל זה בשלום – בלי 'לסיים את הקריירה' במות, טירוף או כפירה (כגורלם של שלושה מהנכנסים לפרדס) – הבסיס הוא האיזון הנפשי שמציג רבי עקיבא: היכולת לחתור ליעדים רוחניים גבוהים בלי לאבד את הקשר אל המציאות הדורשת תיקון. רק על גבי הבסיס המאוזן הזה ניתן לאמץ את דרכם של החברים האחרים במינון הנכון, כדלקמן:

"בן עזאי הציץ ומת". הדרך להבאת המשיח חייבת לכלול את עוצמת מסירות הנפש של בן עזאי, את הנכונות לפעול עד מיצוי הנפש. מסופר על אדמו"ר גדול ששלח את אחד מחסידיו לפעול לביטול גזירה. כאשר חזר החסיד וסיפר שעשה ככל יכולתו לבטל את הגזירה ואף על פי כן לא הצליח, שאל אותו האדמו"ר: "התעלפת?!" מכיוון שהדברים לא נגעו לצפור נפשך, ולא פעלת עד מיצוי מוחלט של כל הכוחות, לא הצלחת בשליחותך. האיזון הנפשי שומר את האדם ממות מוחלט, אך משחרר אותו להתאמץ עד עילפון בפעולותיו לתיקון עולם.

"בן זומא הציץ ונפגע". כדי להביא את המשיח צריך האדם לגלות את ניצוץ המשיח שבתוכו. הדחף המשיחי והיומרה האישית להביא את המשיח הם סוג של שגעון (וידוע הרמז: אני משיח בגימטריאמשוגע…). הרבי מליובאוויטש, שדחף בעוצמה להבאת הגאולה, אף התבטא על עצמו "אני משוגע על משיח" ("I'm crazy about Moshiach"). אל לו לאיזון הנפשי למנוע מהאדם מלהשתגע כדי להביא את הגאולה, עליו רק לשמור שהוא לא יסיים את חייו בבית משוגעים…

"אחר קיצץ בנטיעות". כמובן, השאלה הקשה ביותר היא כיצד ניתן לכלול גם את הכפירה של אלישע-אחר בצורה מאוזנת וקדושה. רבי פינחס מקוריץ, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, אמר כי כל התכונות שבעולם נדרשות בעבודת ה', כולל תכונת הכפירה. הוא הסביר כי כאשר רואים עני הזקוק לעזרה, אין להפטר מאחריות בטענה רווית-אמונה (שאינה אלא אמונה טפלה) כי ה' גזר עליו להיות עני ואין להתערב בהשגחה הפרטית. אז האדם צריך לכפור-כביכול באופן בו ה' מנהל את העולם, ולפעול ככל יכולתו לשינוי ותיקון המציאות – לדאוג לעני ל"די מחסורו אשר יחסר לו". גם בהקשר של ביאת המשיח, אין להסתפק ב"אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח" – צריך לכפור-כביכול בהנהגת ה' שמותירה אותנו בגלות, להכיר שבידינו מפתח הגאולה וליזום את הבאת המשיח. האיזון הנפשי הופך את טענות האדם על הרוע בעולם לגורם מדרבן לפעולה, כאשר במקום לטעון כנגד ה' (כפי שקרה לאלישע-אחר) הוא טוען כנגד עצמו ומתגייס לפעול יותר ויותר.

מרכבת האבות

את כל המהלך שתואר אפשר למצוא בצורה מאוזנת במרכבת אייר, בדמויות של אברהם-יצחק-יעקב-רחל: הדמות המאוזנת של רבי עקיבא משקפת, כמובן, את יעקב אבינו, "הבחיר [והמאוזן] שבאבות". הדבר מתבטא גם בקשר הבולט בין השמות עקיבא ויעקב (והרמז השלם: רבי עקיבא מורכב מאותיות הביטוי התורני "אביר יעקב").

יעקב אבינו נתברך שיכלול את כל ארבעת הכיוונים, ארבע פני המרכבה העליונה – "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה":

• מסירות הנפש של בן עזאי מופיעה אצל אברהם אבינו שהשליך את עצמו לכבשן האש כדי לא להכנע לעובדי העבודה הזרה בארץ מולדתו, אך בזכות יעקב אבינו המאוזן שעתיד היה להוולד ממנו ניצל אברהם מכבשן האש (כפי שלומדים מהפסוק "יעקב אשר פדה את אברהם").
• אבדן הדעת של בן זומא מופיע אצל יצחק אבינו כאשר הוא רוצה לברך את עשו אך מברך את יעקב בבלי-דעת. עם זאת, אחר חרדתו של יצחק ממה שנעשה הוא 'מתאזן' ואומר על יעקב "וגם ברוך יהיה".
• לבסוף, רחל אמנו 'כָפְרָה' בהנהגת ה' שמנע ממנה ילדים, עד שיעקב גער בה "התחת אלוקים אני אשר מנע ממך פרי בטן", אך אי-ההשלמה של רחל באיזון עם גערת-יעקב גרמו לכך שהיא תזכה לילדים.

בחדש אייר נלך בדרך האבות והאמהות ונפעל בכל הדרכים להנעת מרכבת הגאולה!