שתי ההתחלות של השנה – תשרי וניסן – ועניינן הפנימי.
הקו והמעגל
ביציאת מצרים נצטווינו: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה"[1]. מפירוש הרמב"ן לפסוק זה עולה כי כאן נצטוו ישראל למנות את ניסן כחודש הראשון, בעוד שלפי השנה הטבעית החודש הראשון הוא תשרי, חודש הזרע. חודשי השנה הטבעית, כל אחד שמו המיוחד לו, לפי העונה החקלאית ומצבי הטבע, החוזרים מדי שנה בשנה, אבל ניסי ניסן פורצים את הטבע ופותחים התחלה חדשה. מעתה ימנו ישראל להתחלה הזו, וחודשיהם יקראו על שם אותה התחלה: החודש הראשון, השני והשלישי, השנה הראשונה והשניה וכו' – ליציאת מצרים. זהו קו ההסטוריה המתקדמת וחותרת ליעד, בהתאם לכיוון שנקבע בנקודת ההתחלה, לעומת מעגל הטבע החוזר חלילה.
בחזרה לתשרי
אכן, מיציאת מצרים מובלט עניינו של חודש ניסן, אולם בתחילת ימי בית שני, העלו ישראל איתם מבבל את שמות החדשים[2] (בהם אנו משתמשים עד היום). יש כאן כמין התפייסות עם הטבע, כשם שבבל היא "מולדתנו הטבעית", כדברי חז"ל על גלות בבל: "משל לאדם שכעס על אשתו, להיכן משגרה? לבית אמה"[3]. לזה מתאימים גם דברי חז"ל שאמנם היה צריך להתחיל את התורה ב"החודש הזה לכם" – ביציאת מצרים בחודש ניסן – אך בכל זאת פתח הקב"ה ב"בראשית ברא אלהים", בבריאת עולם הטבע.
להתפייס עם הטבע פירושו שלא יתכן לעולם לעבוד את ה' בדרך של "כי ברח העם" (כביציאת מצרים), בלא להסב את הראש אחורנית. בתחילה הלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה, אבל אין יציבות לעבודת ה' אם כולה מבוססת על היענות למה שגדול ממך, בלא להבין שבסופו של דבר כך אתה עושה צדק עם הטבע האמיתי שלך.
יש תשובה בדרך של "דודי לי ואני לו", נענית לקראתו ופותחת דף חדש. זוהי תשובה של דילוג אל ה' ובריחה מן המצב הרע – בחינת גאולת ניסן. אבל בסוף צריך לצרף לזה תשובה של "אני לדודי ודודי לי", של התעוררות פנימית מלמטה למעלה, מתוך בירור מתוך עצמי כי זה מה שאני מחפשת – בחינת גאולת תשרי (בהמשך לאלול – כראשי התבות של "אני לדודי ודודי לי"). דודי לי ואני לו בחודש האביב, מתחילים מאל"ף, אבל אני לדודי ודודי לי בתשרי, כאשר האותיות שבות למפרע, לברר וללבן ולזכור מה עבר עלי, ומה הדחקתי, ואיזה מסקנות העבר הזה מניב.
איש ואשה
מהפסוק "אשה כי תזריע וילדה זכר"[4] למדו חז"ל "אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר. איש מזריע תחילה – יולדת נקבה"[5]. ומבואר בספרים הקדושים[6]: "איש מזריע תחילה" – כאשר ההתעוררות באה מלמעלה (כמו בניסן), מאת הקב"ה הנמשל לאיש, ואנו רק נמשכים אחריה – אזי אין תוצאה יציבה, "יולדת נקבה". אך כאשר "אשה מזריעה תחילה", כאשר ה' נענה לצורך שבא מאת ישראל – האשה, הנוקבא – הרי שיש כלים לקלוט ולייצב את השפע הזה, ונולדת בנפש קביעות, "יולדת זכר".
נמצא שמבחינת היציבות והקליטה יש יתרון להתעוררות מלמטה – להתעוררות האשה, המביאה ללידת זכר. אך לפי האמור יש גם מעלה מיוחדת להתעוררות מלמעלה ('איש מזריע'), המביאה ל'לידת נקבה', שכן הנקבה יכולה להצטרף לשפע ש"גדול עליה", כמדתו של האיש כאשר משפיע מיזמתו, בעוד ששפע יציב, הבא למלא חסרונם של הכלים, מדוד הוא לפי מדתם בלבד.
בית ראשון ובית שני
בית ראשון עומד בסימן ניסן: פסח יהושע, פסח חזקיהו ופסח יאשיהו. וכמו ביציאת מצרים, ה"איש מזריע תחילה" – ה' פוקד בניסיו ובנביאיו, וישראל נענים ונופלים, נענים ונופלים, בבחינת "יולדת נקבה", כתמורות העוברות על הנקבה, וכמעגל מחזורה החדשי. לאורך כל השנים הללו אין הפנמה שלמה של התורה.
בית שני עומד בסימן תשרי: באחד בתשרי החלו עולי בבל להקריב קרבנות, ובעיקר אז נחתמה האמנה המבטאת את התפנית הגדולה ורצינות המחוייבות של ישראל לברית סיני. אין שפע נבואי ואין ניסים גלויים, וכנגד זה תורה שבעל-פה מופיעה בכל הדרה, וישראל מגלים מסירות נפש לקיום חיי תורה ומצוות. זוהי בחינת "אשה מזרעת תחילה" – ישראל מתעוררים מלמטה, ואז נוצרת תוצאה יציבה ורצינית, "יולדת זכר".
גאולה ותשובה היום
ומה לגבי הגאולה העתידה, התהיה זו גאולת ניסן או גאולת תשרי?
נחלקו חכמי ישראל בדבר:
תניא רבי אליעזר אומר, בתשרי נברא העולם, בתשרי נולדו אבות… בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל. רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם בניסן נולדו אבות… בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל[7].
בפשטות, נראה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת אחרת שמצאנו ביניהם: לר' יהושע הגאולה איננה תלויה בתשובה, ולר' אליעזר תלויה[8].
אם כן, לר' יהושע, הגאולה איננה תלויה בתשובה, אלא כגאולת ניסן: שוב יופיע הדוד בכל הדרו, ופתאום יבוא אל היכלו, ואז נשוב אליו. ולר' אליעזר, בחודש תשרי תבוא הגאולה, בעקבות תשובה, ורק אז תהיה זו גאולה יציבה ולא כראשונה.
אמנם אם נעמיק יותר נבין כי גאולה אחרונה לא כראשונה היא, אלא ב"דילוג ערך" ממנה. על כן אפשר שר' יהושע לא אמר שאין בכלל תשובה המקדימה את הגאולה, אלא שכל כמה שישראל יעשו תשובה, אין היא עולה בשם לעומת ההתעוררות שתבוא בהגלות ה', אשר יצא אז עצם אל עצמו – כלומר ה' יעורר אז את עצמיותנו ממש, ולא רק רוח התנדבות והקרבה.
לעומת זה, גם ר' אליעזר אינו מדבר על תשובה כשלב עצמאי לפני הגאולה, אלא שהתשובה עצמה היא התגלות ה' הגדולה ביותר. ה' יתגלה לנו אז כאומר "שובו אלי ואשובה אליכם", כלומר תחשף המצוקה העמוקה החדורה בטבע כל עוד לא שב לאלקיו, ואותה התעוררות עצמית – אין גילוי אלקות גדול ממנה.
הגאולה העתידה תכלול, אם כן, את מעלת ניסן ומעלת תשרי כאחד, את התגלות הדוד העליון ממרומיו ואת התעוררות הרעיה בכל לבה ונפשה. האם התגלות ה' תהיה העיקר, והיא שתעורר את כנסת-ישראל מעלפונה, כדברי ר' יהושע – או שהתעוררות התשובה הכבירה בתוכנו פנימה היא העיקר, ובה-גופא תתנוצץ הגאולה העליונה, כדברי ר' אליעזר – תשבי יתרץ…[1] שמות יב,ב.
[2] כמובא ברמב"ן שם, וכדבריו: "כי אלה השמות ניסן אייר וזולתם שמות פרסיים".
[3] פסחים פז,ב.
[4] ויקרא יא,ב.
[5] נדה לא,א.
[6] ראה למשל פי' אוה"ח הקדוש על פסוק זה, ובהמשך בכל ספרי החסידות.
[7] ראש השנה י,ב – יא,א.
[8] סנהדרין צז,ב.
