מאמר קצר על ציר ההתקדמות של ספירת העומר
בין ספירת-העומר לשעון-החול
"וספרתם לכם ממחרת השבת… שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום."
הטעם הפשוט ביותר למצות ספירת העומר הוא כהתכוננות לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, וכמו שכתב בעל ספר החינוך:
"להראות בנפשנו החפץ [הרצון] הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו.. כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא."
אלא שלכאורה לפי טעם זה מתאים יותר לספור לאחור, כלומר למנות את הימים הנותרים עד חג השבועות (מחמישים ועד לאחד), ומדוע המצוה היא לספור את הימים שעברו?
ספירה לאחור
ספירה לאחור מתאימה למציאות שבה המטרה ידועה וגלויה. כאשר משגרים טיל, כשהכל מחושב ומתוכנן עד הפרט האחרון ולא נותר אלא להמתין לשעת-האפס, אז מתחילים את הספירה לאחור: עשר, תשע… אחת, אפס! המאורע המתוכנן עומד בבהירות מול עינינו, ואנו מתחילים לספור לאחור, למנות את נקודות-הזמן מן המאורע עד לנקודה בה אנו עומדים בסדר יורד, פוחת והולך.
במאורע כזה, עם כל המתח העצום היכול להתלוות אליו, הרי באמת כל החידוש כבר מאחורינו. מהרגע שהכל מוכן ומזומן ומתחילה הספירה לאחור, בעצם הכל כבר גמור. כל הזמן עד לנקודת-האפס הופך להיות כשעון-חול ההולך ומתרוקן לקראת האירוע הגדול. אם הכל יתנהל כשורה, השיגור יצליח והספירה תגיע לסופה, אבל אין ציפיה למשהו חדש שיוולד כאן פתאום. הדבר היחיד שיכול להשתנות הוא שיבוש התכנית וכשלונה.
מעבר לקו-האופק
אבל ההליכה לקראת מתן-תורה איננה כזו. הדרך להר סיני אינה לקראת הישג מוגדר ומסוים, חלקי וסופי במהותו, אלא לקראתהטוב האלקי המוחלט. ברור לגמרי שהולכים לקראת "משהו טוב", הכי טוב שיכול להיות, וברור לגמרי שנגיע אל היעד הזה – ודוקא משום שזוהי המטרה, הרי שאנו איננו יכולים לתפוס אותה במלואה.
ישראל היוצאים ממצרים אמנם יודעים כי מגמתם אל הר האלקים – "תעבדון את האלקים על ההר הזה" – אך באמת אין להם מושגלקראת מה בדיוק הם הולכים. העתיד הוא מאוד מבטיח, אך הוא גם מאוד מעורפל ולא ידוע. ישראל הולכים לקראת תעלומההמכוסה בענן, כהר סיני העוטה ענן וערפל. רק כאשר נגיע לאותו המקום ולאותו המעמד, רק אז נתחיל לקלוט בפני מה אנו עומדים.
למאורע שכזה אין סופרים לאחור. מאורע כזה נמצא מעבר לקו-האופק, מעבר להשגתנו הנוכחית, דעתנו אינה מקיפה אותו ולכן איננו יכולים לספור לאחור, ממתן-תורה ועד אלינו. יכולים אנו למנות רק את הצעדים שכבר הלכנו בדרך: יום אחד לעומר, שני ימים לעומר… תשעה וארבעים יום לעומר. אנו יודעים בוודאות כי נגיע אל היעד המבוקש, ולכן איננו נתונים בלחץ של שעון-חול ההולך ואוזל, אלא בהליכה שמחה המתקדמת, שלב-אחרי-שלב, אל האור. ודאי שעוד נגיע ונבוא אל הר ה', וכעת הבה ונלך בדרך אליו, צעד אחר צעד, מאחד ועד מ"ט ועד ליום החמשים.
דרכם של ישראל
המהלך הזה של ספירת העומר – ההליכה מיציאת-מצרים אל הר-סיני – מתאים גם לכללות דרכו הארוכה של עם ישראל, בדרך מבריאת העולם ועד ל"קץ הימין". אנו יודעים בוודאות לאן מועדות פנינו, אנו יודעים כי הגאולה בוא תבוא, אך איננו יודעים להגדיר ולתפוס בשלימות מהי אותה גאולה. כך קובע הרמב"ם שכל יהודי מחויב להאמין בביאת המשיח, וכל מי שאינו מאמין בו, או שאינו מחכה לביאתו, הרי הוא "כופר בתורה" (הלכות מלכים פי"א). אך הרמב"ם גם אומר על ימות המשיח ש"כל אלו הדברים לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו" (שם יב, יב).
מי שמול עיניו עומדים רק הישגים מוגדרים וחלקיים – "תוכניות מדיניות" שהגו בני-האדם וכיוצא באלה – נמצא כל הזמן בלחץ של זמן, בהרגשה ששעון-החול הולך ומתרוקן ואולי נחמיץ את ההישג המבוקש. כך הכל יכול להכשל, וגם ההצלחה אינה אלא הצלחה חלקית, שהרי האדם איננו יכול ליצור דבר מושלם באמת. מי שעובד בצורה כזו, מנסה להגיע לפתרונות מסוימים ולמצוא רגיעה חלקית – הריהו בעצם תלוש ואובד: הוא מנסה לייצר הישגים מסויימים, נלחץ כדי ליישם אותם, כאשר אין הצלחה הוא אבוד וכאשר יש הצלחה גם היא בערבון מוגבל ביותר…
אבל היהודי המאמין יודע שהמטרה הסופית, אשר בודאי תגיע ותתגשם, היא הטוב האלקי המוחלט, לא פחות. ברור למעלה מכל ספק שאכן נגיע אל מלכות בית דוד, אל כינון סנהדרין ושמירת התורה בשלמות, אל בנין המקדש, ואל השלום השלם של אחרית הימים. כיון שכן, איננו סופרים כל פעם לאחור, מאיזו מטרה חלקית וסופית העומדת מול עינינו, ומנסים להשיג רק אותה – אלא בטוחים אנו בהתגשמות כל היעודים והחלומות הגדולים, וצועדים בבטחה בדרך אליהם: יום אחד לעומר, שני ימים לעומר… עד אשר נבוא אל הר בית ה'.
