תקיעה גדולה – הרב יצחק שפירא

בראש השנה יש מצוה מיוחדת, אחת ויחידה, תקיעת שופר. תוקעים ומריעים שוב ושוב, ואנחנו עומדים ומאזינים.

גזירת הכתוב ורמז בה

למה תוקעים בשופר? שאלה זו מופיעה כבר בגמרא, אך מיד הגמרא מזדעקת, "למה תוקעים?" – מה בכלל השאלה? – "רחמנא [ה'] אמר תקעו"! דבר ראשון, אנו תוקעים כדי לקיים את מצות ה' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר. גם אם אין לנו שמץ של מושג מה אומרת התקיעה, רק ידיעה ברורה שכך אמר ה' – די בכך! כל השאר כבר כלול בזה.

ובכל זאת, אחרי ההכנה היסודית הזו, שאנחנו תוקעים כי ה' אמר לנו לתקוע – אנו ממשיכים להעמיק בסוד השופר ומגלים בו עוד ועוד טעמי תורה מתוקים, עד אין סוף. באופן הפשוט ביותר, כותב הרמב"ם:

אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם…

על גבי זה, באים חכמי הסוד ומעמיקים בכוונות השופר והתקיעות, וגם בספרי ההלכה נאמר שראוי לתוקע ולמקריא לדעת את כוונות התקיעות. כיוצא בזה, הרבה נוהגים לומר לפני התקיעות מאמר מספר הזוהר הקדוש, שכבר בקריאה פשוטה בו ניתן לחוש משהו מהעולם המופלא של כוונות התקיעות. מתוך עולם הכוונות, נביא פנינה אחת העולה מדברי האר"י הקדוש.

נפיחת רוח חיים

ראש השנה הוא יום בריאת העולם, "זה היום תחילת מעשיך", וביתר דיוק, יום בריאת האדם (דהיינו היום השישי למעשה בראשית). בכל שנה בראש השנה, אנחנו נבראים מחדש, ויחד עם האדם עולה מחדש הרצון לבריאת העולם כולו.

בריאת האדם התיחדה מבריאת כל שאר היצורים. כל בעלי החיים נבראו 'מקשה אחת', הגוף והנפש יחד, "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף… תוצא הארץ נפש חיה למינה…". אבל אצל האדם נברא תחילה הגוף לבדו, "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" – גוש עפר שאינו זז – ורק אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים", ואז "ויהי האדם לנפש חיה". נשמת החיים של האדם אינה באה מאותו מקור שממנו נוצר הגוף, אלא ישירות מאת ה' (לעומת נפש-החיה של כל בעלי החיים הנוצרת, יחד עם גופם, מן המים והארץ).

נשמת האדם מגיעה מהמקור הכי עליון, לא מתוך אף אחד מהברואים שקדמו לאדם, גם לא דרך מלאכי עליון, אלא ישירות מאת הקב"ה. כל הבריאה עד כאן נבראה במאמר, "בעשרה מאמרות נברא העולם", "ויאמר אלהים יהי אור", "ברוך שאמר והיה העולם" – בדבורו של ה' כביכול. אבל נשמת האדם אינה במאמר אלא בנפיחה, "ויפח באפיו" – כמו ניפוח כלי זכוכית, כך כביכול הקב"ה נופח רוח מתוכו ו'מנשים' את גוף האדם. ומוסבר שהנפיחה מגיעה ממקום פנימי יותר מאשר הדבור, "מי שנופח, מעצמו הוא נופח". לכן הנשמה שלנו היא "חלק אלו-ה ממעל ממש" – חלק שמגיע ממהותו ועצמותו של ה' יתברך.

ובשופר גדול יתקע

וכאן אנו מגיעים לשופר. בבריאת האדם ה' עצמו, כביכול, תוקע בשופר גדול. הוא נופח ונופח מן הצד האחד של השופר (השפופרת), עד שמן הצד השני יוצאת נשמת האדם! מעמד תקיעת השופר הוא הוא בריאת האדם, ביום ההולדת של האנושות.

אם נדייק יותר: השופר הוא אנחנו עצמנו, כל אחד ואחד מאיתנו העומדים לפני ה' ביום הדין הזה. ה' תוקע ונופח בנו, מכניס בנו נשמת חיים ואומר "עורו ישנים משנתכם", הנה נפחתי בכם נשמת חיים מהמקום הכי יקר ועליון! ניתן לרמוז זאת גם בלשון חז"ל המדברים על "שופריה דאדם הראשון", כאשר בפשט הכוונה ליופי של אדם הראשון, שופרא, אבל יש גם שופר הוא מלשון שופרא-דשופרא, ויופיו המשופר של אדם הראשון רומז לשופר של ראש השנה.

גם שמו של השופר רומז ללידת האדם. שתי המילדות של עם ישראל במצרים היו שפרה ופועה – וכך אנו שומעים את קול השופר [שפרה] הזועק ופועה [פועה]. כאשר אנו עומדים ברתת ושומעים את קול השופר, אנו נמצאים "על האבנים", ממש בחדר הלידה של אדם ועולם. הלידה אינה פשוטה, יש תקיעה פשוטה וחלקה, ויש זעקות ובכיות, יבבות ויללות, שברים ותרועה. אבל בסופו של דבר התהליך מסתיים לטובה והנשמה פורצת החוצה בתקיעה גדולה, פשוטה וטהורה, חדשה וטובה.

שתהיה לנו לידה קלה בראש השנה הבא עלינו לטובה.

מעובד ע"י יוסף פלאי