החיבור הנכון בין עם ישראל לארץ ישראל יבוא רק בהכרה בהשגחה האלוקית המחייבת.
"שמע ישראל, אתה עבר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדלים ועצמים ממך… והורשתם והאבדתם מהר כאשר דבר ה' לך. אל תאמר בלבבך.. בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה ה'.. מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב."
משה רבינו מדגיש לישראל העומדים להכנס לארץ כי אין הם צדיקים גמורים, "עם קשה עורף אתה". ובכל זאת, אומר משה, למרות ש"לא מגיע לכם", אתם באים לרשת את הארץ ולהוריש ממנה את הגוים. אינכם מקבלים את הארץ "בזכות הצדק" – מפני שאתם צדיקים. אם היה כך, יתכן שהיה צריך להמתין עוד ארבעים שנה במדבר. אך מתנת הארץ אינה תלויה בזה!
האם הכוונה שהקב"ה מוותר לנו על החטאים והעוונות? האם זוהי העדיפות שלנו על-פני הגוים יושבי הארץ, שלנו יש קשרים מיוחדים עם רבונו-של-עולם, "פרוטקציה", ולכן אנו זכאים לרשת את הארץ למרות שאין אנו כליל השלמות?
אין ויתורים
נקרא שוב את פרשת השבוע ונגלה שאין כל כוונה לוותר או להתעלם מן החטאים! אדרבה, כל הפרשה, וכל ספר דברים, רצופיםתוכחות על החטאים, תוכחות הבאות להזהיר שוב ושוב שלא נלך בדרך הזו. ויותר מזה, התוכחות מלוות גם באיומים: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם… וחרה אף ה' בכם, ועצר את השמים.. ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" – אנו צפויים לא רק לעונש אלא גם לגלות. המשך ישיבתנו בארץ מותנה בשמירת התורה.
אם כן, מה קורה כאן? מהו ההבדל הגדול בין ישראל לבין הגוים – שברשעתם אנו מורישים אותם. והלא גם אנו חוטאים וגם אנו צריכים להענש על החטאים! אם גם אנו יכולים לגלות מכאן, במה עדיפים אנו מלכתחילה על האחרים? ומה המיוחד בארץ-ישראל, שה' מביא אותנו אליה ומוציא ממנה את הגוים?
קשר של מחוייבות
צריך להבין שההבדל בין ישראל לאומות אינו בכך שה' מוותר לישראל, אלא הפוך: דווקא לנו, בני ישראל, הקב"ה אינו מוותר! "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג). הקשר המחייב שלנו עם הקב"ה אינו בר-ניתוק, תמיד אנו מחוייבים לקיום מצוותיו, ותמיד הוא "מתעסק" עמנו. אנו נבחרנו להיות ה"חיילים" של ה' ולעולם לא עוזבים אותנו לנפשנו.
זהו גם המיוחד בארץ-ישראל: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה" – כאן קיימת השגחה תמידית, ולכן ישראל צריכים להיות כאן, מושגחים ו"מטופלים" כל הזמן בידי ה'. באמת, גם הגלות והיציאה מן הארץ, אין משמעותם שישראל "יורדים מעל הבמה" ומופסק הטיפול בהם, שכן גם בגלות אנו מושגחים ומטופלים, ועלינו להמשיך בקיום התורה בכדי שנזכור לשוב אל הארץ. מכל מקום, ישראל נמצאים תמיד במוקד תשומת-הלב, ותמיד עליהם לעמוד בדרישות הנתבעות מהם. זו משמעות השבועה והברית הקושרות אותנו אל ה' בקשר של מחוייבות שאין לצאת ממנה.
בקיצור: עם ישראל וארץ ישראל נמצאים תמיד תחת השגחה מיוחדת. ישראל מוארים כל הזמן באור הזרקורים של השגחת ה' וצריכים כל הזמן לעמוד במבחן, ולכן עליהם להיות בארץ המיוחדת העומדת תחת השגחה ישירה. דוקא משום כך, מוזהרים ישראל ומאויימים בעונשים אם לא יעמדו במבחנים. אין "הנחות".
להוציא מן הזירה
לעומת זאת, היחס לגויים הוא אחר: אמנם יש לנו מסר כלפי אומות-העולם, יש לנו דרך לתיקון עבורם – בשמירת שבע מצוות בני נח וכו'. אך הגויים שכרגע אינם מתוקנים – כמו העמים יושבי הארץ שהיו עבודי-עבודה-זרה ועושי כל תועבה – איתם אין אנו מתעסקים עכשיו! היחס אל הגוים הנמצאים כיום בארץ צריך להבחן על פי מצבם הנוכחי; אלו שאינם מתוקנים באמונתם, אלו שאויבים וצוררים את ישראל – אותם צריך להוציא מן הזירה. מי שרוצה לבוא וללמוד מהי הדרך המתוקנת עבורו – יבוא וילמד, יבוא ויתוקן. אבל מי שבועט, מוצא מן המשחק.
לכן אנו מצווים שוב ושוב שלא להתפתות ולהותיר בארץ את הגויים המקולקלים. כאן, בארץ ש"עיני ה' אלקיך בה", יש כללי התנהגות ברורים. זהו ה"מוסד החינוכי" שנוצר במיוחד כדי להתעסק בבני ישראל, ומישהו אחר שרוצה לשהות כאן כאורח צריך לעמוד בתנאי קבלה ברורים מאוד.
את הגוים שאינם מתאימים כעת להתארח כאן, יש להוציא מחוץ לזירה, לטובתנו ולטובתם. ישבו להם בארצות העולם שבהם אין השגחה ישירה ולוחצת. יכולים הם ללכת למשל אל ארץ מצרים, שאינה זקוקה לשתות ממטר השמים אלא משקה ממי הנילוס, ללא תלות ישירה ברבון-העולם.
אמנם בעתיד יגיע הזמן שבו כל אומות העולם יידרשו להכריע להיכן פניהם מועדות. אך היום, בעולם-הזה, הדרישות וההכרעות מופנות כלפי ישראל וכלפי היושבים בארץ ישראל, כאן "בבית" תחת השגחת ה' יתברך, ואילו הגוים הבלתי מתוקנים פשוט צריכים לצאת מן הבית.
ובעזרת ה', נזכה להיות ראויים למתנת הארץ בשלמות: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם.. כימי השמים על הארץ".
