בדרך הטבע הגיבורים מנצחים את החלשים והרבים את המעטים וכו', אבל האור של חנוכה מלמד אותנו איך דווקא החלשים והמעטים והטהורים והצדיקים ועוסקי התורה הם אלו שמנצחים
על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
בתפילת 'על הניסים' אנחנו מודים לה' הניסים שהוא עשה לנו. על כך שהוא הפיל גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, רשעים ביד צדיקים, טמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקים בתורה.
לכאורה שני הזוגות הראשונים מובנים: בשביל שיפלו גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, אכן צריך נס, שכן בדרך הטבע הגבורים והרבים הם המנצחים את החלשים והמעטים. אבל בשלושת הזוגות שלאחר מכן, לא ברור מה הנס. האם בדרך הטבע טמאים אמורים לנצח את הטהורים, ורשעים אמורים לנצח את הצדיקים? למה זה שהצדיקים מנצחים זה נקרא נס?
טמאים ביד טהורים
בלשון של ימינו, במקום 'טמאים' ניתן לומר 'מלוכלכים', כלומר כאלו ש'משחקים משחק מלוכלך'. יש אנשים בתקשורת ובמרחב הציבורי וכו', שלטעמם כל התנהלות מותרת בשביל להוביל את האג'נדה. מותר לשקר ולהעליל, ולצייר תמונה מעוותת של המציאות, ולשים במרכז סדר היום נושאים שוליים מאוד, וכך ליצור מצג שוא כאילו זה הקונצנזוס, ולקדם אג'נדה פוליטית במסווה של דאגה לזכויות האדם ולחטופים (תוך כדי שזכויות של אנשים אחרים או של חטופים אחרים כלל לא מעניינים אותם), וכו'.
לעומתם יש אנשים, שגם להם יש אג'נדה, אג'נדה של דאגה לעם ישראל וכדומה, וגם להם חשוב מאוד לקדם את האג'נדה שלהם, אבל הם לא עושים זאת על ידי מהלכים 'מלוכלכים'. הם חושבים שאם האג'נדה שלהם היא באמת טובה, ראוי שאנשים יכירו בכך באמת, בלי 'שטיקים', ואם אנשים עדיין לא מכירים בטיבה של האג'נדה שלהם, הם צריכים לעבוד ולהשקיע ולהראות עד כמה מה שהם חושבים זה מה שטוב ונכון, ולא לקדם את עצמם על ידי שקרים ותככים.
בדרך הטבע, ה'טמאים' אמורים לנצח את ה'טהורים', שכן ה'טמאים' משתמשים בדרכים שה'טהורים' לא מוכנים להשתמש בהן. אבל בחנוכה הנס הוא שהטהורים מנצחים את הטמאים. אבל האור של חנוכה גורם שקורה נס, ודווקא מי שלא מנסה להידחף ולקלל ולומר שמותר רק לו לדבר וכו', דווקא זה עצמו גורם שיקשיבו לו ויכבדו אותו, ויראו בצדקתו.
זדים ביד עוסקי תורתך
לזדים 'מותר' לעשות במלחמה כל מה שהם רוצים, והם אכן עושים ככל העולה על רוחם, באכזריות גדולה מאוד, כפי שנוכחנו לצערנו לראות בשמחת תורה. לעומת זאת 'עוסקי תורתך' הם אנשים שעושים מלחמה לפי התורה, מלחמה שאותה עושים רק מתי שמותר, ומתנהלת במסגרת של דינים וסברות. מהבחינה הזו כל עם ישראל הם 'עוסקי תורתך', שכן אנחנו מחפשים להתנהג בדרך טובה וישרה, ולהילחם רק כאשר זה טוב ונכון ומוצדק. מלחמה כזו מלאה במורכבות ובדיונים, מה מותר ומה אסור, מה טוב לעשות ומה לא טוב לעשות, וממילא כאשר באים להילחם בפועל, כל פעולה היא מורכבת, שכן צריך לעשות כל חלק ממנה בצורה הנכונה והטובה דווקא.
בדרך הטבע הזדים אמורים לנצח את עוסקי התורה, שכן מי שנלחם איך שהוא רוצה, אמור לנצח את מי שהמלחמה שלו מלאה מורכבויות, והוא לא מרשה לעצמו לעשות את הכל, אלא רק את מה שמותר. אבל האור של חנוכה גורם שהזדים נופלים ביד עוסקי התורה. הזדים נלחמים בלי סדר ובצורה מבולגנת, וזה גורם שהם אמנם נלחמים באכזריות, ועושים הרבה 'רעש', אבל דווקא זה שהם נלחמים איך שהם רוצים גורם להם לא לנצח. לעומת זאת עוסקי התורה נלחמים אמנם בצורה מורכבת, אבל בצורה מדוייקת שפוגעת ברע שבו רוצים להילחם.
רשעים ביד צדיקים
הרשעים דומים לזדים והצדיקים דומים לעוסקי התורה, אלא שעוסקי התורה והזדים הם ב'מוחין', והצדיקים והרשעים הם ב'מדות'. אצל הזדים אין שום רשעה ואכזריות שאסורה, אלא הכל מותר להם, ולעומת זאת עוסקי התורה נלחמים בצורה מדוייקת, ועושים רק את מה שמותר. אסור ומותר הם עניינים של 'מוחין', של ספרי תורה וחוקים. לעומת זאת הצדיקים והרשעים לא עוסקים באסור ומותר, אלא ב'מדות', ברצון וביכולת הנפשית להילחם.
הרשעים גדלים ומתחנכים מגיל אפס להילחם ולהרשיע ולהרוג ולגזול, ואין להם שום עכבות נפשיות מלעשות זאת. לעומת זאת הצדיקים לא מחפשים להרוג, ולא ששים לצאת למלחמה, וזו לא הנטיה הנפשית הפשוטה שלהם.
בדרך הטבע הרשעים אמורים לנצח את הצדיקים, כיוון שאין להם עכבות מלהילחם. אבל האור של חנוכה גורם שדווקא הצדיקים הם אלו שמנצחים. כאשר הצדיקים כבר נלחמים, הם עושים זאת רק מפני שברור להם שהמלחמה שלהם היא מוצדקת מאין כמותה, ומכח זה הם נלחמים בכל הכח ובכל המסירות, וזה הנס של ניצחון המלחמה בחנוכה. לעומת זאת האכזריות של הרשעים מבאישה את ריחם, וגורמת שלא יהיה להם גיבוי ולא ירצו לעזור להם.
גבורים ביד חלשים
בהתחלה נכתב שבשביל שגבורים יפלו ביד חלשים אכן צריך נס, אבל באמת גם החלק הזה של התפילה לא ברור. האם החשמונאים היו פחות גיבורים מאשר היוונים? האם יהודה המכבי לא היה גיבור? למה אנחנו אומרים שהחלשים ניצחו? (אם הכוונה היא שהיוונים היו רבים יותר, זהו משפט אחר בתפילה, "רבים ביד מעטים", וממילא הכוונה ב"גיבורים ביד חלשים" היא אחרת).
בהקשר של ימינו ניתן לומר שגיבור זה מי שעושה מה שהוא רוצה, ולא מתחשב במה שאומרים העמים שסביבו, ולעומת זאת חלש הוא 'רגיש', והוא לוקח קשה את מה שהעמים האחרים אומרים עליו, וזה מחליש אותו.
באופן פשוט הגיבורים אמורים לנצח, שכן כיוון שהם לא מתחשבים כל כך במה שאומרים להם, זה לא כל כך מעניין אחרים להגיד להם מה לעשות. לעומת זאת החלשים הם רגישים למה שאומרים עליהם, ומתחשבים בזה מאוד, וזה גורם שכולם ידברו על מה שהם עושים, ובאו"ם יהיו הרבה החלטות בגנותם. שכן כיוון שכאשר מעירים לחלשים, הם אכן חושבים שהם לא בסדר, זה גורם שכל אחד ירצה להעיר להם, אפילו אם הוא מאוד רחוק ולא קשור לאיזור ולמלחמה המדוברת.
אבל האור של חנוכה גורם שהחלשים מנצחים דווקא מפני שהם חלשים. כלומר אם מה שהאחרים אומרים גורם ל'חלשים' שלא להילחם כמו שצריך – זה אכן לא בסדר, ולא זה מה שיגרום להם לנצח. אבל אם ה'חלשים' יקפידו להילחם כמו שצריך, אבל יחד עם זה כן להיות רגישים למה שאומרים להם, ולהסביר למה בדיוק הם עשו כך, ולמה מה שהם עושים זה כן מוסרי וכו' – אף על פי שזה יגרום לכולם לדבר עליהם, דווקא זה יכול להביא לניצחונם. שכן כיוון שכולם מדברים עלינו ומעירים לנו על מה שאנחנו עושים כל הזמן – זה נותן לנו במה להגיד את מה שאנחנו חושבים. אנחנו יכולים להסביר מה לדעתנו טוב ומה מוסרי, ואיך צריך להילחם בטרור וכו', ובסופו של דבר העולם צמא לשמוע את הדיבורים הללו. אם נשכיל לנצל את הבמה שנותנים לנו, ולנצל את זה שכולם מתעניינים במעשינו, ורוצים לדעת מה עשינו ולמה, זה יכול לגרום שכל אותם אלו שמעירים לנו, יהיו אלו שיקשיבו למה שאנחנו אומרים, ויסכימו שמה שאנחנו אומרים שהוא טוב ומוסרי, הוא באמת טוב ומוסרי. בדרך כזו דווקא ה'חלשים', שרגישים למה שאומרים להם, הם אלו שמנצחים.
מצד הכחות הפועלים בשטח כיום, ניתן לדבר בעיקר על מה שטוב ומוסרי. אבל באמת העמים כולם מחכים שנגיד להם לא רק מה טוב ומוסרי, אלא בעיקר נלמד אותם על האמונה בה' ועל הנוכחות שלו בעולם, ושכל הטוב והמוסריות באמת נובעים מהאמונה הזו. עלינו לנצל את הבמה שנותנים לנו, על מנת ללמד את כל העמים תורה ואמונה בה', וכך באמת הגיבורים 'יפלו' ביד החלשים.
הרמב"ם כותב בסוף ספרו הגדול 'היד החזקה', שהמשיח יכוף (בדרכי נעם, כפי שמסבירים הצדיקים) את כל באי עולם להאמין בה', ולעשות את רצונו, לשמור שבע מצוות בני נח וכו'. מכח הרמב"ם הזה הרבי מליובאויטש קרא לדבר ולהסביר ולהפיץ את שבע מצוות בני נח, ולהשתדל שגויים רבים יקיימו אותם. בזמנינו הרב יצחק גינזבורג לקח זאת צעד קדימה, והוא קורא ללמד גויים תורה, ללמד את כל העולם את האמונה בה', שה' נוכח בעולם ומתייחס אלינו ומצפה שנהיה מודעים לכך ונגיב לקשר שלו איתנו.
אנחנו ממש ממש בימות המשיח, וזה הזמן שעליו נאמר הפסוק "והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב, ג), ועלינו לדאוג שכל העמים ילכו בעקבות "בית אלקי יעקב". הרגישות שלנו למה שאומרים אומות העולם, שמה אותנו במקום שממנו ניתן להשפיע את אור האמונה בה', ואת הטוב והמוסר שמגיעים ממנה, לכל באי העולם.
רבים ביד מעטים
כך נופלים גם רבים ביד מעטים. כיוון שאנחנו רגישים כל כך לכל מה שאומרים מסביבינו, זה מציב אותנו בעמדה שבה כל העולם נגדנו, והם רבים נגד מעטים. בדרך הטבע הרבים מנצחים את המעטים, אבל האור של חנוכה גורם שבסופו של דבר הרבים מקשיבים למעטים, ומבינים שהם צודקים והם אלו שמורים את הדרך הטובה והנכונה, ובעיקר את האמונה בה'.
שבת שלום!
בית ישיבת 'עוד יוסף חי'
