מהסמיכות שיש בין עבודת יום הכפורים לאיסורי עריות
עלינו ללמוד איך לבנות את חיי הנישואין על פי רצון ה'
על זאת ועוד במאמר שלפנינו.
בפרשת אחרי מות יש שני נושאים עיקריים: עבודת הכהן הגדול ופרשת עריות. למה התורה הסמיכה את הנושאים הללו זה לזה? האם יש קשר ביניהם?
עבודת יום הכפורים
בעבודת היום-יום בבית המקדש, ישנו סדר עבודה קבוע בכל בוקר, שכולל בעיקר את הקרבת קרבן התמיד, הקטרת הקטרת והדלקת נרות המנורה. בסדר הזה זריקת קרבן דם התמיד על המזבח קודמת להקטרת הקטרת, וכפי שאומרים בסדר הקרבנות בתפילת שחרית: "…דם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודמת לקטורת".
הטעם הפנימי לסדר הזה הוא שכאשר אנחנו מקטירים קטרת לפני ה' המשמעות היא שאנחנו רצויים לפני ה', וה' מריח מאיתנו ריח טוב. על מנת שנהיה רצויים לפני ה', עלינו לזרוק קודם את הדם של קרבן התמיד על המזבח, על מנת שה' יסלח לנו וירצה בנו.
לעומת סדר העבודה הרגיל שבכל יום, סדר העבודה של יום הכפורים שונה: הכהן הגדול מזה את דם הפר ודם השעיר בקדש הקדשים, אבל לפני כן הוא קודם כל מקטיר קטרת.
כלומר ביום הכפורים העמידה שלנו לפני ה' היא שונה: קודם כל ה' אומר לנו שיש לו מאתנו נחת רוח ואנחנו רצויים לפניו ואנחנו מעלים ריח טוב, וזה מה שנותן לנו את הכח לבקש סליחה וכפרה. אנחנו קודם יודעים שה' סולח, ורק מתוך כך אנחנו מבקשים סליחה ועובדים את עבודת יום הכפורים.
הקרבה קודמת לריחוק
אם כן, מעבודת יום הכפורים אנחנו למדים שהקרבה קודמת לריחוק. אנחנו לא קודם רחוקים מה', ואז מתקרבים אליו על ידי עבודתינו, אלא להיפך, אנחנו עובדים את ה' כי הקשר והקרבה כבר קיימים. ה' ברא אותנו כך שאנחנו קשורים וקרובים אליו, ולכן אנחנו עובדים אותו.
בבריאת העולם בתחילה היה רק את ה', ואחר כך הוא ברא את העולם שיהיה מחוץ לו כביכול, ובו יהיו אנשים שיקראו בשם ה' ויעבדו אותו. אם כן, העולם היה קודם חלק מה', ומתוך כך הוא יצא ממנו כביכול, והקרבה והקשר עם ה' קדמו לריחוק. כך זה גם בנשמה: לפני שהנשמה נכנסה לגוף היא היתה כלולה בה', ואחר כך היא התלבשה בגוף, וכך נוצר האדם שעובד את ה'. כלומר הקרבה והקשר עם ה' קדמו לריחוק.
אם הריחוק שלנו מה' היה קודם לקרבה, פירושו של דבר שיש לנו מציאות נפרדת, ואנחנו מתאמצים לקרב אותה לה'. אם זו היתה העבודה, גם אם היינו מאוד מתאמצים, בסופו של דבר עצם המציאות שלנו היתה נפרדת מה'. אבל כיוון שבאמת הקרבה והקשר עם ה' קודמים לריחוק, תפקיד העבודה הוא לגלות את המציאות הפנימית, שבאמת אנחנו קשורים לה' ואחד איתו ולא נפרדים.
הקרבה והריחוק בחיי הנישואים
מה לגבי חיי הנישואין? היה אפשר לחשוב שבחיי הנישואים הריחוק של בני הזוג זה מזה קודם לקשר ביניהם, שהרי הם שני אנשים נפרדים שלא הכירו זה את זה קודם. התפיסה הזו על קשר בין איש ואשה פירושה בעצם שכל אחד מבני הזוג עסוק קודם במציאות שלו, ורק מתוך כך הוא עסוק גם בשני. ממילא כל אחד מבני הזוג תופס את הנישואין כנועדו קודם כל בשבילו – הוא רוצה שיאהבו אותו ויהיה לו נעים, ולכן הוא מתחתן. כמובן, הוא יכול להכיר תודה ולאהוב בחזרה ולהשתדל שגם לשני יהיה טוב איתו, אבל נקודת המוצא היא, שהמציאות של כל אחד מבני הזוג, והרצון של כל אחד שיהיה לו טוב, קודמת למציאות של הקשר ביניהם.
אבל יש גם דרך אחרת להסתכל על הקשר בין האיש והאשה, והיא לתפוס שהקשר נוצר בעיקר מהמצווה, מרצון ה' שבני הזוג יתחתנו ויהיו בקשר זה עם זה. ה' רוצה את הקשר בין בני הזוג ושמח בו, ולכן הוא מצווה את בני הזוג להכיר זה את זה ולהתחתן. אם כן, מצד ה' הקרבה בין בני הזוג קודמת לריחוק ביניהם. וכפי שאומרים חכמינו שארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת "בת פלוני לפלוני". כלומר מצד ה', מצד הבת קול, עוד לפני שהאדם נולד ומכיר את עצמו, הוא כבר קשור לבת זוג, והקרבה קודמת למאמץ שלהם להכיר זה את זה ולבנות את הקשר.
ללמוד את חיי הנישואים מהקשר עם ה'
כאשר התפיסה בקשר היא שכל אחד עסוק קודם במציאות שלו וברצון שיהיה לו טוב – הקשר נתפס כמסגרת שבה כל אחד מבני הזוג דואג קודם כל לאינטרסים של עצמו. הוא דואג לשני כי הוא רוצה שהשני ידאג לו, והוא אוהב את השני כי נעים לו לאהוב וכו'. כאשר בני הזוג תופסים את הקשר בצורה כזו, הם עלולים ליפול לעבירות של עריות. שכן אם אדם מתחתן כדי שיהיה לו טוב, ופתאום נראה לו שעם בת הזוג של מישהו אחר יהיה לו יותר טוב – אז אולי הוא ילך אליה.
לעומת זאת קשר טוב בין איש ואשה הוא קשר שיכול להיות משל לקשר בין ה' לעם ישראל, שהרי כך הנביאים מדמים זאת. הקשר בין ה' ועם ישראל הוא לא קשר של אינטרסים, שבו כל אחד עסוק במציאות של עצמו, אלא הוא קשר שבו הקרבה קודמת לריחוק. ככל שהאיש והאשה יחפשו שהקשר ביניהם יקבל השראה מהקשר עם ה', ויהיה קשר שבו הקרבה קודמת לריחוק והקשר קודם למציאות של כל אחד בפני עצמו – הקשר בין ה' לעם ישראל ישתקף בתוך הקשר בין בני הזוג, וכפי שאמרו חכמינו "איש ואשה זכו שכינה ביניהם".
הפרשה מתחילה בקשר הפנימי ביותר בין ה' לעם ישראל, בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים בקדש הקדשים, ומסתיימת בענייני קשר בין איש ואשה. קדש הקדשים והכהן הגדול ויום הכפורים הם האהבה של ה' אלינו, וממנה עלינו ללמוד, ומתוכה עלינו לבנות את הקשר בין בני זוג. ככל שבני הזוג יחפשו שהקשר ביניהם יקבל השראה מהקשר בין ה' לעם ישראל, כך המקדש, האהבה של ה' אלינו, יתגלה בתוך הקשר ביניהם. וכפי שאומרים חכמינו "כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים".
איסורי עריות
ניתן לחלק את איסורי עריות באופן כללי לשני חלקים: חלק אחד הוא איסור אשת איש, וחלק שני הוא האיסור ליצור קשר בין קרובי משפחה קרובים. עד עכשיו הוסבר הניגוד שבין הקשר עם ה', שבו הקרבה קודמת לריחוק, לאיסור אשת איש, שזהו קשר שבו הריחוק קודם לקרבה. שאר איסורי עריות לכאורה דומים יותר לקשר עם ה', שכן בהם קרבת המשפחה קודמת לקשר בין בני הזוג, וזהו קשר שבו הקרבה קודמת לריחוק. אם כן, לפי מה שהוסבר עד עכשיו צריך להסביר מה הטעם לאיסורי עריות:
אף על פי שבאיסורי עריות הקרבה קודמת לריחוק, אין זה דומה לקרבה בין ה' לבינינו. הקרבה בין ה' לבינינו היא קרבה בחירית, שה' בחר בה. לעומת את קרבת המשפחה בין איסורי עריות היא קרבה טבעית, שהאדם נולד לתוכה בעל כרחו, בלי שהוא יבחר בה.
באיסורי עריות התורה אומרת שקשר טוב בין בני זוג משני מרכיבים: מצד אחד קשר טוב הוא קשר שנוצר ומקבל השראה מהקשר עם ה', והוא צריך להיות קשר שבו הקרבה קודמת לריחוק. אבל יחד עם זה אין הכוונה שקשר טוב הוא קשר שאין בו בחירה, אלא להיפך, קשר בין איש ואשה צריך להיות בנוי על בחירה עמוקה, בחירה של ה' בנו, ובחירה של בני הזוג זה בזה.
בניית הקשר על קרבה טבעית-הכרחית, נובעת מתפיסה שגם היצר שיש באדם הוא טבעי והכרחי. האדם נולד עם יצר, והוא מתחתן ומוליד ילדים כחלק מהטבע, כחלק מהתגלגלות החיים, ללא הדגשה של הבחירה שבזה. לעומת זאת השתתת הקשר בין האיש והאשה על הבחירה של ה' בנו ובעולם, הופכת את הקשר להיות בחירי. האדם לא מתחתן בגלל כורח המציאות, אלא מתוך הזדהות עם רצון ה', שרוצה שיהיה עולם ורוצה שהאנשים יאהבו זה את זה, ויולידו ילדים, וימלאו את העולם בחיים חדשים, ויאירו את העולם במעשיהם הטובים.
שבת שלום
בית 'עוד יוסף חי'
