אדם מסוגל ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות,
ויחד עם זאת להיות ללא כל רגש כלפי ה' עצמו.
אין זה רלוונטי לגביו מי הוא הבורא ומה יחסי כלפיו.
הוא ברא עולם, מכונה מופלאה ומשוכללת,
כתב עבורו מעין 'הוראות הפעלה' ועלי למלא אותן
כדי שהמכונה תעבוד.
תפיסה זו שמה פחות דגש על רגשות ויותר על יעילות.
כמו בעל מפעל שמטרתו להפיק את המירב מהפועלים,
כאשר הפועלים מצידם עושים ככל יכולתם כדי להשביע את רצונו.
כשחושבים על זה,
לא בטוח בכלל שנרצה שזה יהיה הקשר עם ה'..
ואכן, זו הסתכלות חיצונית,
כמו אדם שעושה הכל על מנת 'לצאת בסדר' כלפי אשתו.
אבל היא מחפשת אותו,
את המהות שלו.
ולא להיות חלק מהמשימות שלו.
החסידות הפכה את הקשר עם ה' למעין מערכת יחסים זוגית,
שאינה מבוססת על יעילות אלא על יחס ואהבה. ה' בוחר בנו כי הוא אוהב אותנו ולא כי אנו העם הכי יעיל עבורו.
האדם המקיים את המצוה עושה זאת כדי לעשות נחת רוח לבורא.
המאמצים להתקרב לה' נעשים על מנת לחשוף רבדים עמוקים יותר ויותר בקשר.
זהו מעבר מקשר חיצוני,
בו קיום המצוות נתפס כחלק מרשימת יעדים אישיים אותם סימן האדם לעצמו,
לקשר פנימי לאין ערוך
בו קיום המצוות הוא שער למפגש עם מצַוה המצוות.
בקשר פנימי כזה,
ישנן עליות וירידות, תענוג ושמחה וגם קושי וחוסר הבנה,
אך הכל חלק מהקשר.
אין הנברא לעצמו והבורא לעצמו,
שניהם קשורים יחד בקשר בל ינתק.
בקשר כזה
כאשר האדם חוטא חלילה,
הדגש אינו על החטא לכשעצמו אלא על הפגיעה בה'.
וכאשר האדם עושה מעשה טוב,
אין הוא טופח לעצמו על השכם
אלא ממוקד ביכולת לשמח ולהנות את ה'.
ומה דעתכם?
