לכל אחד יש חסרון.
מנהיגי מדינות זקוקים לעם שיתמוך בהם, ומלכים לסגל משרתים שיספק את צרכיהם. אין אדם שאינו זקוק לכלום.
אבל ה' באמת מושלם, כל יכול ונטול כל חסרון.
אז מה הסיפור של המצוות, הוא לא יכול להסתדר לבד?!
זו שאלה טובה.
חז"ל שאלו זאת בסגנון אחר – מה אכפת לה' באיזה מקום שוחטים את הבהמה?
וענו – באמת לא אכפת לו, מטרת המצוות היא עבורנו בלבד, לעזור לנו להפוך לטובים יותר.
עכשיו תאמרו אתם – התשובה מספקת אתכם?!
אותי לא כל כך..
ראשית – התחושה הפשוטה של רובנו היא שה' נהנה מעבודתנו. איך אני יודע? כי זה מה שיאמר לכם כל יהודי פשוט ברחוב. ואם כן, סימן שסיפקנו לו איזה צורך שלא היה לו לפני כן. אחרת, ממה יש להנות?!
שנית – פסוקים ומאמרי חז"ל רבים דוקא מספרים ההיפך:
"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"; "'צור ילדך תשי' – מתישים כח של מעלה"; "נתאוה הקב"ה לתפילתן של צדיקים".
אכן, החסידות מכריעה חד וחלק:
ה' זקוק לנו. העבודה שלנו משמעותית עבורו ומשמחת אותו.
(איך זה מסתדר עם מאמרי חז"ל שנשמעים הפוך? מוזמנים לשאול בפרטי).
אדרבה, אם שום דבר לא משנה לו והכל רק תיקון עצמי, החשק לעבוד את ה' הולך ופוחת.
כשמבינים שכל מעשה קטן שלי נוגע לו, כמו אבא שנהנה מציור שהילד צייר לו, המעשים מקבלים משמעות עמוקה ונהיה חשק לעשות עוד ועוד.
אגב, שואלים תמיד איך החסידות מצד אחד הצמיחה עובדי ה' מופלגים, ומאידך דיברה אל היהודים הכי פשוטים. אני חושב שזה קשור למה שדיברנו. אבל זה ללגימה אחרת.
מה אתם אומרים? ספרו לי,
וגם שתפו לחברים.