נניח שאתם עומדים בתפילה, קורה לכולנו…
ונניח שבמקום להיות בסידור, המחשבה משוטטת למה שקרה אתמול בעבודה, ואז לנופש שאתם מתכננים, ומשם לאסיפת הורים שתתקיים הערב. גם זה יכול לקרות לרובנו..
ונניח שפתאום, ב'שים שלום' התעוררתם, ו.. איך אומרים? התבאסתם. עוד פעם לא התרכזתי? מה כבר שוה התפילה הזו?!
עד כאן מעשים שבכל יום.
עכשיו, חידון קצר – איך מסתיימת התפילה שלכם?
אופציה א – מלמול מהיר ומיואש, התפילה הזו כבר לא תהיה משהו..
אופציה ב – לפחות את סוף התפילה נאמר כמו בני אדם.
היום אני רוצה לדבר על נקודה, שאולי תעזור לכם לבחור באופציה ב, ובגדול.
כולנו מאמינים שה' ברא את העולם. אבל החסידות לוקחת את זה שלב אחד קדימה – ה' בורא את העולם בכל רגע מחדש.
בעבודת ה' זה משנה דברים רבים. לדוגמא – היחס אל העבר.
אדם חטא ונפל לאן שנפל, חלילה. אם העולם מתנהל על פי חוקי הטבע, האדם 'סוחב' על עצמו את מה שעשה ומתקשה להשתחרר ממנו. אך כשמאמינים שה' בורא את העולם כל רגע, מבינים שה' ברא אותי הרגע, ומה שמבקשים ממני זה לעבוד אותו הרגע. כי פשוט נולדתי עכשיו…
ובחזרה לסיטואציה איתה פתחנו:
כשאני מתנער באמצע שמונה-עשרה, ומגלה שרוב התפילה ריחפתי, אני נזכר שהרגע ה' ברא את העולם. נולדתי לתוך ברכת 'שים שלום', ומפה אני צריך להמשיך הלאה.
זה משחרר, משמח ונותן תקוה. ובעיקר נותן לנו להפנות את המבט והמאמצים קדימה, אל הרגע הבא.