המרגלים שנשלחו לתור את הארץ,
חזרו עם פירות ענקיים,
אך גם עם פחדים מאוד גדולים –
"וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת
לִנְפֹּל בַּחֶרֶב? נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז!"
זה די מוזר.
עם ישראל מנה שש מאות אלף
גברים יוצאי צבא,
מאוחדים תחת הנהגת משה רבינו,
שהספיקו לנצח כבר את עמלק.
מולם עמדו עמי כנען,
מחולקים לממלכות קטנות ומפורדות,
כל אחת מהן הגנה בעיקר על עצמה.
מה כל כך הפחיד את עם ישראל?
התשובה היא שפחד אינו תמיד רציונלי.
אדם בודד מסוגל להטיל פחד על קבוצה,
על אף שהם רבים ממנו.
במקרים אלו, הפחד מונע מהתחושה
שלאויב שמולי יש מקור כח שאינני מכיר,
כך שלמרות נחיתותו הצבאית
הוא עלול להפתיע אותי.
עם ישראל במדבר חי חיי-נשמה,
ש'מבינה' ברוחניות ובטלה לה'.
כל הצרכים סופקו לעם –
מזון לפתח האוהל, בגדים שלא בלו ועוד.
הכניסה לארץ הביאה איתה התמודדות אחרת –
ארץ גשמית, בה צריך לעמול כדי להצליח.
יש בגשמיות משהו שמרתיע את הרוחניות,
היא איננה בטלה לה', היא חומרית ומגושמת.
זהו סוד המתח בין הנשמה לגוף.
הנשמה זוכרת את ה',
ומתקוממת נגד הגוף ששכח ממנו.
אבל בעומק, פחד הנשמה מהגוף
מבטא משהו אחר לגמרי.
זה כמו פחד לפני קפיצה מגובה רב למים עמוקים,
או לפני צניחה חופשית.
הפחד ממלא את כולך
אבל משהו בתוכך קורא לך – 'קפוץ!'
חויה דומה אולי קרתה למי מכאן
לפני ההחלטה להתחתן…
הגוף, ארץ ישראל והגשמיות כולה,
מבטאים משהו שאין בעולם הרוח.
הנשמה מפחדת להיכנס לגוף,
הרי ה' לא גלוי בעולם החומר,
ובכל זאת, יש ניצוץ אלוקי
שמתגלה רק בגשמיות.
נכון, היא נראית 'חצופה',
קיימת בזכות עצמה וכופרת בנוכחות ה'.
אבל בעומק, היא קיבלה את התכונה הזו מה',
שרק הוא באמת קיים בזכות עצמו
(מה שמכונה בחסידות – "מציאותו מעצמותו"),
וככזו – מבטאת את ה' בצורה אחרת ועמוקה.
המפגש של הנשמה שלנו עם הגוף,
של עם ישראל עם ארץ ישראל,
יפרֶה את כל הצדדים –
הנשמה תרוויח חוצפה קדושה,
מעשיות ואפשרויות חדשות של מימוש.
הגוף, ואיתו הגשמיות, ירוויחו
הכרה בה' שנמצא בתוכם.
אז צאו לדרך,
כנסו לתוך הארץ ואל תחששו,
תפגשו בתוככם עוצמות ואיכויות חדשות.
מה אתם אומרים?
