בפרשת השבוע מובא סיפור הכאת הסלע.
לאחר שמרים נפטרה והבאר נעלמה
לא היו מים לעם ישראל.
ה' מצוה את משה ואהרן לדבר אל הסלע
ולהוציא ממנו מים.
במקום לדבר הם מכים אותו ובעקבות כך
נענשים ולא נכנסים לארץ ישראל.
כל זה קרה בסוף ארבעים שנות המדבר,
אבל בתחילתן, בפרשת בשלח, יש עוד הכאה –
משה רבינו, על פי דבר ה',
מכה את הצוּר ומוציא ממנו מים עבור העם.
מה ההבדל בין התקופות?
דור המדבר משול לתינוק,
כל מה שהם צריכים מסופק להם מלמעלה,
גם התלונות הרבות שלהם מעידות על כך.
לעומתם, הדור שעומד לפני הכניסה לארץ
כבר מפותח הרבה יותר –
הוא בשל ומבוגר מספיק,
עליו להיכנס לארץ ולכונן בה חיים עצמאיים.
ילד קטן זקוק להמון משמעת וגבולות,
זהו סודה של ההכאה על הצור,
הוא לא בשל מספיק כדי לנהל שיח בוגר.
אבל ככל שהוא מתבגר,
את מקומה של המשמעת תופס הדיבור –
במקום להכריח מנסים לשכנע,
להיכנס לשיח ודיבור פנימיים.
טעותו של משה רבינו היתה,
שהוא ניסה להחיל על מבוגרים
את החינוך שהיה מתאים לילדים קטנים.
בחינוך צריך המון רגישות.
כהורים,
כדאי מאוד לשים לב להתפתחות של הילד,
ולהתאים לכל שלב את היחס הנכון.
במיוחד בדור שלנו,
בו גיל ההתבגרות הולך ופוחת,
חשוב לשאול את עצמנו –
האם אנו מדברים איתם בגובה העינים.
אגב, גם אם אתם לא הורים עדיין,
התובנות כאן מתאימות לגמרי לחינוך העצמי,
לכולנו יש צדדים ילדותיים וצדדים מבוגרים בנפש…
מוזמנים להמשיך ולפתח את זה אצלכם בנפש.
ומה עושים עם המתבגרים??
על זאת בע"ה בלגימה הבאה.
