דיברנו לא מזמן על גאוה ותאוה, זוכרים?
אחשוורוש מסמל את התאוה,
פרעה – את הגאוה.
ובין פורים לפסח אנחנו משתחררים מהן.
היום נשאל שאלה חשובה –
בנפש, מה מביא את מה?
מה השרש הראשון של כל הרע בנפש,
הגאוה או התאוה?
בעצם, זו מחלוקת עתיקה בתורת הנפש היהודית.
יש מי שאומר שהתאוה היא אם כל חטאת –
אם לא היית רוצה כלום, הכל היה בסדר…
לעומתו, יש מי שאומר שהבעיה היא הגאוה –
משום שהתאוה נובעת
מתחושת 'מגיע לי' ראשונית שכולה גאוה,
ובלעדיה לא היה מקום גם לתאוה.
כמובן, בעבודת ה' צריך 'לריב' עם שתי הנטיות,
אבל הידיעה מה השרש עוזרת לנו לדעת במה להתמקד.
יש צד שאכן התאוה בעייתית יותר.
הגאוה כובלת אותנו לתדמית שלנו,
מונעת ממנו לתקשר נכון עם הסביבה ועם ה',
אבל השקיעה שלנו בתאוות כבר מסמלת 'מיתה רוחנית',
אין לנו חיות מהקדושה ואנחנו מחפשים 'פיצוי' במקומות אחרים.
אבל בעומק, הגאוה היא שרש הבעיה.
מדוע?
הגאווה היא המחשבה שאנו שווים יותר ממה שאנו באמת.
תפיסה זו מביאה לתסכולים רבים,
משום שכאשר אנחנו מרוכזים בעצמנו,
בהכרח נתאכזב מכך ששאר המציאות איננה מרוכזת בנו באותה מידה…
הדמיונות לגבי המעמד שלנו גורמים לנו לחשוב שמגיע לנו הרבה יותר,
מהסביבה, מבן או מבת הזוג, וגם מה' בעצמו.
כאשר איננו מקבלים זאת אנו נופלים ברוחנו,
ועד מהרה עלולים לחפש את החיות והסיפוק במקומות נמוכים,
שהם כל התאוות.
כך אפשר לומר כי התאווה שבה אנו שקועים,
מסתירה בתוכה בעצם גאווה מתוסכלת…
אז תכל'ס,
להשקיע בעיקר בהתמודדות עם הגאוה,
אבל בכלל לא תמיד…
רוצים להבין יותר? ומה הקשר לפרשות 'פרה' ו'החודש'?!
נגמר לנו המקום כאן,
אז מוזמנים להקשיב להקלטה…
חודש של התחדשות!
ניפגש בלגימה הבאה…
