כמו שה'ספורנו' הסביר,
אדם וחוה לא חשבו על התענוג של עצמם,
אלא על התענוג של ה'.
כל מה שעשו היה לכבודו ובשבילו.
אם ליצור קשר עם בן הזוג
ולהוליד ילדים – שניהם רצון ה',
אין מה להתבייש בכך.
כפי שהסברנו בפעם הקודמת,
הבושה מתחילה בכך שהקשר עם השני
מתקיים בשביל לספק את עצמנו.
יותר מזה,
זוכרים שדיברנו לא מזמן על כיבוד הורים?
הסברנו שההורים רוצים אותנו הרבה יותר
ממה שאנחנו רוצים את עצמנו.
בבריאת העולם היו אדם וחוה אצל ה',
ממש כמו ילדים קטנים בחיק הוריהם.
כמו שילדים קטנים 'עטופים' באהבת ההורים,
מרגישים מוגנים, אהובים ורצויים,
כך אדם וחוה הרגישו שכל האישיות שלהם
רצויה על ידי ה'.
וכמו שילדים קטנים לא מודעים לדחפים
ולא מתביישים בהם, כך אדם וחוה היו.
אדם וחוה גורשו מגן עדן,
וכיום אנו מודעים מאוד לעצמנו,
חווים חזק כל תחושה, חוויה ורצון,
מה שקוראים – אינטרס,
לכן קשה לנו לדלג על הפער בינינו לבין הזולת
וליצור איתו קשר ללא אינטרסים.
(ולפעמים זה גם אחד המחסומים
לבעיה המצערת של רווקות מאוחרת).
את היכולת להיות בקשר טוב עם בן הזוג,
אנחנו לומדים מאדם וחוה בגן עדן.
נכון, הם גורשו משם,
אבל הסיפור הזה כתוב בתורה,
ולכן שייך לכל אחד מאיתנו.
לכל אחד מאיתנו, בבסיס הנפש,
קיים מקום של גן עדן,
בו הדחפים אינם העיקר,
ואנו יכולים ליצור קשר המבוסס על
נתינה והתמסרות משותפת.
מה אתם אומרים?
נשמח לשמוע מכם!
בפעם הבאה נרחיב בזה בע"ה.
