דיברנו על המקרים בהם אנו מרגישים
שההורים שלנו לא רצו בטובתנו ואף ההיפך.
אמרנו שגם במקרים כאלו,
עלינו למצוא ולהעריך את הרצון הפנימי שלהם,
בו הם רצו שיהיה לנו טוב.
אכן, זה נושא רגיש… איך אני יודע?
כי היו הרבה תגובות ושאלות על זה,
והתגובה העיקרית שחזרה על עצמה היא:
'כמה שננסה ללמד עליהם זכות,
כמה שנחפש את הרצונות הטובים האחרים שלהם,
במקרים הספציפיים האלו הם לא רצו שיהיה לי טוב!'
בואו נעשה סדר.
אין חולק שלפעמים יש לנו חוויה שלילית מההורים.
אין חולק גם שבחלק מהמקרים,
זו הייתה ההתייחסות האובייקטיבית של ההורים.
אז איך אפשר לומר שהם רצו, באותה סיטואציה,
לעשות לנו טוב??
נפרק את זה.
אצל כל הורה יש פער בין הרצוי למצוי.
הרצוי הוא כל מה שהם היו רוצים שיהיה בבית שלהם.
המצוי הוא מה שבפועל קורה בבית.
ההורים כאן בטח מכירים את הפער הזה בנפש…
עכשיו,
החוויה השלילית נעוצה בהסתכלות שלנו על המצוי.
אנחנו לא מתעלמים מהמצוי,
אבל אם אנחנו רוצים לרפא את החוויה,
אנחנו חייבים להסתכל על המצוי בהקשר נרחב יותר,
בהקשר של הרצוי.
שוב,
כיבוד הורים זה להסתכל על הרצון הפנימי שלהם.
בהקשר שלנו זה להבין,
שהם הרבה יותר רצו את הרצוי מאשר את המצוי.
בדרך כלל לא מסובך לראות את זה במציאות,
ההשקעה בנו גדולה יותר מהיחס השלילי שקיבלנו מהם.
זה השלב הראשון,
בו אנו מגדילים את החוויה הטובה ביחס להורים,
ומקטינים את החוויה הלא טובה.
השלב השני הוא להבין שגם אותה סיטואציה,
היא רק מעטה חיצוני ביחס אלינו,
שנבע מקשיים שונים שהיו להורים,
נפשיים, חברתיים, כלכליים וכדומה.
וגם בה – בפנים הם רצו שיהיה לנו טוב.
כשאנו מעמיקים בה,
אנו בעצם הופכים את החוויה השלילית לחוויה טובה.
הארכנו… מה אתם אומרים?
אם תרצו, נרחיב על זה עוד בפעם הבאה.
