אם נעשה סקר ובו נשאל מה חידשה החסידות בעולם, כנראה שהשמחה תדורג במקום די גבוה… אם נדייק, נכון יותר לומר שהשמחה אינה חידוש של החסידות אלא דגש שלה.
הדגש הזה נולד ממה שאמרנו בפעם הקודמת – כשאנו זוכרים שה' שמח במה שאנחנו עושים אנו שמחים מאד.
היום נאמר שזה גם הפוך – עיקר השמחה של ה' מהעבודה שלנו היא כאשר אנו עובדים אותו בשמחה. כך נסגר לו המעגל וממשיך להסתובב – ה' נהנה מהעבודה שלנו, זה משמח אותנו, העבודה השְמֵחָה שלנו משמחת אותו עוד יותר וכך עד אין-סוף…
למה זה ככה?
כשאנחנו שמחים במצוות, אנחנו בעצם מראים לה' שאנחנו לא רק עושים בפועל את מה שהוא אומר, אלא גם מזדהים עם זה, ההזדהות הזו היא בעצם בניית בית לה' ממש בתוך הלב שלנו, כך אנחנו מממשים לה' את הרצון הכי גדול שלו – לשכון בתוך העולם.
התובנה הזו מקופלת במשפט אחד מספר התניא, שהוא בעצם אחד ה'פסוקים' אותם הורה הרבי לשנן עם הילדים שלנו:
"'יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו', פֵּרוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת ה' אֲשֶׁר שָׂשֹ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים…"
ניפגש בלגימה הבאה, ועד אז – פשוט תשמחו בשמחת ה' בכם!
