האמת היא שכל מה שאנחנו מדברים על 'אחרי החגים' ועבודת השגרה מתומצת לביטוי (מוכר, יש לציין) בחז"ל: "נתאווה הקב"ה להיות לו דירה ב[עולמות ה]תחתונים".
כלומר, התאווה הכי גדולה של ה' היא שנעשה לו כאן, במקום הכי נמוך, מקום שהוא יוכל להתבטא בו. מחשבה טובה אחת, דיבור או מעשה קטן שלנו מגשים את זה, ורק על זה שווה לשמוח…
מה מעניין? שחז"ל מספרים לנו על עוד תאווה של ה': "הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל".
מה הקשר בין דירה בתחתונים לבין התפילה?
בשונה מתורה או מצוות בהם אנו קצת מניחים את עצמנו בצד, אל התפילה אנחנו מכניסים את האישיות שלנו כמו שהיא על כל צדדיה, גם הכי נמוכים.
כך כתוב בפרשת בראשית שלמרות שכל הבריאה היתה מוכנה שום דבר לא צמח כי "ואדם אין לעבוד את האדמה", לא היתה מוּדָעוּת אנושית ששמה לב לחוסר ומתפללת עליו.
מסתבר שתכלית בריאת העולם היא התפילה שלנו.
העולם לא מספיק שלם אם אין בתוכו אדם שפונה לבורא ומבקש ממנו את צרכיו, וגם האדם אינו שלם אם הוא לא מתפלל.
ומה הקשר ל-ז' בחשוון?
התפילה על הגשם אותה נבקש הערב היא פסגת התפילה. הגשם הוא הצורך הכי בסיסי של האנושות ומבטא יותר מכל את החוסר שלה ואת המילוי שלו על ידי ה'.
אם יום-יום ושעה-שעה, בכל מצב ומכל מקום נתפלל ונבקש את ה', נצליח להכניס את הקשר עם ה' לכל הרגעים הקטנים של השגרה, ובכך בעצם נקדש גם את החול.
תפילות טובות, ואל תשכחו 'ותן טל ומטר'…