ושוב אנחנו עם ילדים תמימים, מבוגרים שמודעים לעצמם ומה שביניהם…
ראיתם פעם ילדים מתחילים ללמוד את התורה, בהתלהבות ראשונית שכזו? אין מה לומר, זה ממש מתוק ויפה. דווקא חוסר המודעות העצמית של הילדים הקטנים גורמת לזה להיראות יפה כל כך.
כשאנחנו מתבגרים, התמימות היפה מפנה את מקומה למודעות עצמית מפותחת, שגורמת לנו לבחון כל הזמן אם אנו פועלים נכון ומכוונים אל האמת.
שני הדברים האלו – תמימות ובקורת עצמית – הם מיסודי היסודות של החסידות.
הפסוק הראשון בפרשתנו מדבר בדיוק על הדברים האלו:
"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים…", ומסבירים חז"ל – "בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי".
החידוש אצל שרה אימנו היה שגם בגיל עשרים נשמרה אצלה התמימות היפה של גיל שבע, וגם בימי הזקנה, בגיל מאה, היא לא התעייפה ולא נשחקה והמשיכה לבחון את עצמה האם היא מכוונת אל האמת בעבודת ה'.
(אוהבים רמזים? שימו לב שהמילה ישראל שווה אמת ועוד יֹפי)
ומסיימים חז"ל: "'שני חיי שרה' – כולן שוין לטובה", שרה מלמדת אותנו איך כל חיינו יהיו שוים בטוב, בעבודת ה' המותאמת לכל רגע.
בזמני 'מוחין דגדלות' טוב מאד להפעיל את חוש הבקורת העצמית ולראות שאנו מכוונים אל האמת, אבל גם כשאנו נופלים ל'מוחין דקטנות' איננו נשברים חלילה, ובתמימות טהורה וילדותית אנחנו עובדים את ה' רק הרגע, מוסרים את עצמנו אליו בלי להעמיס על עצמנו מבחנים ומבדקים מיותרים.
לאיפה זה לוקח אתכם? מוזמנים לכתוב לנו…
