'זה היום תחילת מעשיך', בראש השנה נולד אדם הראשון ותוך כמה שעות כבר הספיק להתחתן… ה' הפיל על האדם תרדמה, ובסוג של ניתוח 'ניסר' אותו מחוה שהיתה בעצם מחוברת אליו מאחור וכך הם יכלו להתחתן.
האר"י הקדוש מגלה לנו כי ה'ניתוח' הזה משקף תהליך עמוק אותו עובר ה' – "אדם העליון" – יחד איתנו הנבראים.
ראש השנה נקרא 'יום הדין' בו ה' דן את כל העולם. על מה הדיון?
השנה הקודמת נגמרה וכעת, לפני השנה החדשה ה' שואל את עצמו האם הוא רוצה שוב להחיות את העולם, ובעצם האם הוא רוצה לחדש את הקשר איתנו.
למה לא בעצם?
משום שכמו החיבור הראשוני של אדם וחוה, גם אנחנו וה' קצת מחוברים רק בצד האחורי שלנו… ונסביר:
תורת הקבלה מדברת על זוג מושגים המבטאים שני מצבים הפוכים – 'פנים בפנים' ו'אחור באחור'.
'פנים בפנים' מבטא קשר מלא שמחה, אהבה ובחירה. 'פנים' מלשון פנימיות, בפני האדם אפשר לראות מה הוא מרגיש בתוכו. בקשר כזה, שני הצדדים עומדים אחד מול השני ומתעניינים אך ורק אחד בשני.
'אחור באחור', לעומת זאת, הוא מצב בו הקשר פועל מכח האנרציה וכבר לא כל כך מבחירה. הפנים מופנות החוצה, כל אחד מהצדדים חש בעיקר את עצמו, והקשר משמש למילוי הצרכים האישיים.
ערב ראש השנה זהו בדיוק הזמן לשינוי ראש. ה' עוצר את הכל וכביכול 'נרדם', ובכך בעצם בודק אותנו – האם אנו קשורים אליו רק מכח האנרציה או שאנו מעוניינים בו באמת, מבקשים פניו?
תקיעת השופר בראש השנה היא הצעקה שלנו שמעירה אותו – אנחנו מעוניינים בקשר איתך ולא מסוגלים לחיות בלעדיך.
ערב ראש השנה, כל הבריאה מחכה רק לנו. נסתובב, ניישיר מבט לה' אבינו ונבקש פניו, אלו החיים הכי טובים שאנו יכולים לבקש ממנו ביום הזה.
הכנו לכם צ'ופר לתקיעת שופר…
ישנן המון כוונות לתקיעת שופר, במיוחד לכם, קוראי (ושומעי…) הלגימות, אנו מביאים כאן כוונה יפה ופשוטה, המכוונת את רחשי ליבנו בקשר עם ה'. קראו, הפנימו והיזכרו בה רגע לפני התקיעות.
תקיעה – צעקה.
שברים – אנחה.
תרועה – בכיה.
תקיעה – קריאה.
והנה ההסבר, על קצה המזלג:
תקיעה – התקיעה הראשונה מבטאת את צעקת הלב שלנו. פניה ראשונית לה' שהיא בעצם ההכרה בכך שאנו תלויים בו וזקוקים לו. בצעקה ישנו חסרון מסוים, משום היא מבטאת בעיקר את היותנו במצוקה. לאדם הצועק אין אפילו פנאי לשים לב אפילו אם מישהו עונה לו… אך בכל זאת היא הכרחית כתחילת תהליך בו אנו מצליחים לצאת מעצמנו ולצעוק ה' שיבוא לעזור לנו.
שברים – השברים מבטאים את הלב השבור. לאחר הצעקה משתרר שקט מוחלט, אנו נשארים עם עצמנו ונכנסים למשבר נפשי… לא יודעים אם מישהו שמע אותנו ותוהים אם אנחנו בכלל ראויים לתגובה. שלשת השברים הם בעצם תהליך של שלשה אנחות – 'אחח… צעקתי אינה נענית'; 'אחח… מי אני שצעקתי תיענה בכלל?!'; 'אחח… עלי לתקן את עצמי!'.
תרועה – מהשברים אנו ניגשים לתקן את עצמנו כדי שנהיה ראוים לפנות אל ה', ומגלים המון נקודות בתוכנו הדורשות תיקון, דבר הגורם לנו לבכיה עמוקה. מצד אחד התרועה היא העמקת המשבר של השברים, אך מהצד השני היא מניעה לפעולה מחדש. אם השברים היו יאוש מעצמנו, התרועה היא היאוש מהיאוש עצמו, מרוב שברון אין לנו מה להפסיד ואנחנו מתחילים מחדש! לפי זה, הבכיה מכילה בתוכה גם בכי על המצב אך גם תקווה לשינוי.
תקיעה – התקיעה השניה מגיעה לאחר האנחה והבכיה, ובשונה מהתקיעה הראשונה שהיתה צעקה אחת גדולה, התקיעה השניה היא קריאה, שקטה ועמוקה, אל ה'.
בעוד שהצעקה הראשונית לא הצליחה ליצור קשר אמיתי כי היינו שקועים במצוקה שלנו, צעקנו על משהו, התקיעה השניה היא כבר קריאה למישהו. התקיעה האחרונה נותנת מקום למי שאנו קוראים אליו – כבר איננו רק שקועים בצרה שלנו, אנו פתוחים לתקשר עם ה', לקרוא לו שיבוא אלינו ולכרות אוזן למה שהוא רוצה לומר לנו.
כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה!
