העולם שלנו מוגבל, ואיתו גם אנחנו. ככה זה.
בתחילה הכל היה מלא מאינסופיותו של ה', אבל כשהוא רצה לברוא אותנו הוא החליט (לפחות למראה עינינו) לפנות מכאן את האור הגדול שלו כדי שיהיה לנו קיום עצמאי.
מצד שני, בלי שום אחיזה בה' נרגיש בעולם קר ומנוכר, מסתובב כמו גלגל סביב עצמו, כשאנחנו רק פרטים בתוך מחזור הקיום וההישרדות בתוכו.
משום כך, לתוך המציאות המעלימה אותו, הכניס ה' את אורו. האור הזה מתבטא בתורה ובמצוות שניתנו לנו, ומי שחי אותם ואיתם – מתרומם קצת מעל הטבע הרגיל וחש את הקשר עם בורא העולם, כאוחז בחבל המקשר אותו למה שמעליו.
כך אנו חיים כל השנה, וזה עוזר לנו מצד אחד להתקיים בעולם, ומצד שני לגעת קצת באין סוף, לזכור שאנחנו בכלל ממקום אחר, עליון יותר ואמיתי יותר.
מה הבעיה?
הבעיה היא שאנחנו יהודים… ברצינות, הנשמה שלנו לא נותנת לנו מנוח.
היא לא מוכנה להיות רק 'אזרחית העולם' שמקבלת מידי פעם הצצה למה שמעליו, היא רוצה את החיבור השלם לאביה שבשמים ואת התחושה שהוא נוכח לגמרי בחיים שלה.
בדיוק לשם כך נועדו עשרת ימי תשובה, עליהם דרשו חז"ל את הפסוק – "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב".
'אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך' – בימים האלו, עשרת ימי תשובה, ה' נותן לנו כח מיוחד להתאמץ ולצאת ממקומנו, לא רק להחזיק בחבל המשתלשל מלמעלה אלא להגיע ל'למעלה עצמו'.
אנחנו יכולים, לכמה ימים, להיות מחוברים לה' בעצמו, ללא שום מחיצות.
בהצלחה לנו!
