שמחת תורה, הנקרא בתורה 'שמיני עצרת', הוא החג החותם את כל חגי תשרי, בו כולנו שמחים ורוקדים במעגלים יחד עם ספרי התורה.
אם נתבונן במשמעות החג בתורה, נראה שאין לו הרבה תוכן, אפילו את מצוות השמחה בחג הזה לומדים מפסוק שנאמר על חג הסוכות, "והיית אך שמח". ובאמת, אין בשמחת תורה שום מצווה מהתורה, חוץ ממצוות השמחה.
מה כל כך שמח בחג הזה? ומה הקשר בין שמיני עצרת לשמחת תורה?
כשחז"ל רצו להסביר לנו את החג הזה הם המשילו את ימי חג הסוכות ל'סעודה גדולה' שעושה המלך עם כל השרים והאנשים, וביום האחרון, כשכולם הולכים, מבקש מהאהוב שלו להישאר איתו עוד יום, רק שניהם באהבה.
אחרי כל העבודה של חגי תשרי, המאמצים שלנו להתקרב לה' ושלל המצוות שהתעסקנו איתן, מגלה לנו פתאום ה' – 'הכל היה רק תפאורה והקדמה ליום הזה, כל מה שרציתי היה בעצם לומר לכם שאני אוהב אתכם!'.
האהבה הזו אינה תלויה בקיום מצוה כזו או אחרת או בידע כזה או אחר. בשונה בשמחת בית השואבה, שיא חג הסוכות, בה רק גדולי החכמים היו רוקדים, כאן כולנו שוים, שמחים עם אותו אהוב שפשוט רוצה לגלות לנו את אהבתנו.
אנו רוקדים דווקא עם התורה, כי היא זו שמבטאת יותר מכל את הקשר בינינו לבין ה', אך ספרי התורה נשארים סגורים, להראות שכולם שוים, מגדולי החכמים המעמיקים בסודותיה ועד הילדים הכי קטנים שאינם יודעים קרוא וכתוב.
מהמקום הזה, מהאהבה הגדולה בינינו לבין ה' שמתבטאת בשמחה ובריקודים, אנו יכולים במשך השנה לגשת לתורה, לפתוח אותה ולהעמיק בה, וכך לתפוס דרכה את ה', נותן התורה.
כך כתב הרבי הרש"ב – "את ארבעים ושמונה השעות (בחו"ל) של שמיני-עצרת ושמחת-תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה – על-ידי הריקודים".
חג פשוט שמח!
