הגעגועים האלו, יש לנו רומן ארוך איתם…
מי יותר ומי פחות, לכולנו הם נמצאים להם אי שם בתוכנו, ולא רק באלול, אבל לפניהם עומדות להן כל כך הרבה שכבות של אבק שמרתיעות אותנו לנסות בכלל להרגיש אותם.
למה רבים מאיתנו מתייאשים מראש?
האמת היא שזה לא תמיד היה ככה, בכלל לא. בתחילת הדרך עוד האמנו שיש דבר כזה קשר עם ה'. פשוט כזה ובכלל לא מסובך, כזה שמרגישים ומתמלאים ממנו.
אבל עבר זמן והתחילו חריקות, התעייפנו מהדרך והתחלנו להאמין לעצמנו שקשר חי עם ה' קיים רק אצל צדיקים מיוחדים, אצלנו זה יכול להסתכם אולי באורח חיים דתי, שומר תורה ומצוות.
בהתחלה, בכל סוף שנה היה מגיע חודש אלול, אז היינו מנסים להתעורר מחדש ולהיזכר שאפשר גם אחרת, אבל אלול עבר, איתו גם החגים, ושוב היינו חוזרים אל עצמנו המוכר והאפור-משהו…
איך מצליחים להאמין שהפעם באמת נתעורר ויזוז אצלנו משהו?
בניגוד לחודש ניסן בו ה' לוקח אותנו וגואל אותנו על ידי זה שהוא פשוט בורא אותנו מחדש, בחודש אלול (ותשרי) ה' יורד למקומנו, 'המלך בשדה', והטיפול הפסיכולוגי שהוא עושה לנו הוא פשוט נטיעת אמון ביכולת שלנו להשתפר – 'שפרו מעשיכם'.
במובן הזה זה חודש אלול מופלא יותר מחודש ניסן. איכשהו יותר קל לנו להאמין שה' יהפוך אותנו לאנשים אחרים מאשר להאמין שאנו יכולים לשנות את עצמנו ולהשתפר באמת.
מזל חודש אלול הוא מזל בתולה.
היכולת שלנו להאמין בהתחדשות שלנו, בניעור כל שכבות האדישות שפיתחנו, טמון במקום ה'בתול' והראשוני שלנו, זה שאף פעם לא נפגע ותמיד תמיד התגעגע לה'. אנחנו לא ממציאים משהו חדש, פשוט חוזרים לעצמנו.
"אסור להיות זקן!" מכריז רבי נחמן, "שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם" – נשוב לעצמנו, אנחנו יכולים להשתנות, אם רק נרצה.
