ח"י אלול – תפסיקו לאסוף מעשים טובים… וגם: חידה למתקדמים.
בני עדות אשכנז החלו לומר סליחות, וזו הזדמנות מצויינת להבין מה אנחנו רוצים כאשר אנו מבקשים סליחה.
ישנו מאמר חז"ל מופלא – "כל האומר הקב"ה ותרן – יוותרו מעיו!"
מה הכוונה? האם ה' אינו מוכן לוותר ולסלוח לנו?
ברבים מהמקרים מאד קשה לנו לבקש סליחה, התדמית העצמית חשובה לנו ולא נעים להרגיש שפידחנו.
אז למה בכל זאת אנחנו מבקשים סליחה?
לרוב, הדחף לבקשת הסליחה הוא אותה חוסר נעימות – כל עוד פידחנו בינינו לבין עצמנו קל לנו להתעלם, אבל ברגע שזה כלל פגיעה במישהו אחר כבר יותר קשה לנו עם זה, אז אנו מבקשים סליחה בתקוה שהצד השני יוותר וכך יוקל לנו.
אבל עם יד על הלב, גם לאחר שביקשנו סליחה לא נעים לנו, ולרוב נעדיף לא לפגוש ברחוב את ההוא שפגענו בו…
למה זה ככה?
כי במקום לבקש באמת סליחה, אנחנו מבקשים שיוותרו לנו.
כאשר אנו מבקשים שיוותרו לנו אנחנו לא מחפשים את חיזוק הקשר אלא את מחיקת הנפילה וחוסר הנעימות המתלווה אליה.
לכן, ה' לא מוכן להיות 'וותרן' ולוותר לנו, כי הוא בעצם לא מוכן לוותר עלינו.
בקשת הסליחה לעומת זאת היא בקשה שהנפגע ירחם ויקבל אותנו למרות שעשינו מה שעשינו, ובכך מחזקת את הקשר ומעצימה אותו.
'אל תבקשו שאמחק את מה שהיה בינינו', אומר ה', 'תבקשו שאמשיך להיות איתכם בקשר למרות שפידחתם'.
"וסלחת לעווני כי רב הוא" – בנוהג שבעולם, ככל שהעוונות רבים כך קשה למחול עליהם, אך בבקשת הסליחה מה', דווקא מכיוון שהעוונות רבים, לא נשאר לנו אלא לבקש שירחם עלינו ויקח אותנו אליו למרות ה'חבילה' שאנחנו סוחבים על גבינו.
שתהיינה סליחות שמחות!
