בשבת הקרובה נקרא את פרשות בהר-בחוקתי, ואנו כבר מתקרבים בצעדי ענק לחג השבועות, זמן מתן תורתנו.
האם בשבת עובדים או נחים? ה' נח ביום השביעי, אך האם אנו מצליחים לחקות אותו? מה הקשר בין שבת לבין פרשות בהר-בחוקתי? ומה הקשר בין אלו לבין מתן תורה? כל זאת ועוד במאמר שלפניכם.
סודות המספר 7…
המספר 7 מקשר בין שבת, פרשות בהר-בחקותי ומתן תורה.
שבת היא היום השביעי, בפרשת בהר אנו קוראים על השנה השביעית, שנת השמיטה, ועל היובל שחל לאחר שבע שמיטות (גם בפרשת בחקותי מופיע המספר שבע – יש שבע שביעיות של קללות), ומתן תורה חל לאחר שבעה שבועות של ספירת העומר.
אלא שיש שוני בין שלל הדברים:
בשבת רגילה – לאחר ששה ימים 'רגילים' אנו מציינים את היום השביעי, לעומת זאת בספירת העומר ומתן תורה, כל שבעת השבועות הם ימים 'רגילים' והכנה למשהו עתידי, גם השבתות, ואילו היום המיוחד והקדוש מגיע רק לאחר שבעה שבועות, ביום החמישים.
בשמיטה ויובל מתחברים שני הדברים – שנת השמיטה היא כדוגמת השבת, בה לאחר שש שנים 'רגילות' מופיעה השנה השביעית כשנה קדושה ומיוחדת, ואילו היובל דומה לספירת העומר, בו לאחר 49 שנים מופיעה בשנת החמישים השנה המיוחדת.
מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
כדי להבין את סוד השביעיות הללו, נתבונן בתחילת הפרשה:
הפסוק הפותח את פרשת בהר נראה כמו התחלה רגילה של דבר ה' – "וידבר ה' אל משה", אך במקום הסיומת הרגילה והמוכרת – "לאמר" – נכנסות כאן שתי מילים מיוחדות – "בהר סיני".
חז"ל כבר עמדו על כך ושאלו 'מה עניין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצוות נאמרו מסיני!'. תשובתם היא שהפסוק בא ללמד שכמו שכל פרטי מצוות שמיטה נאמרו בהר סיני, כך כל פרטי המצוות, ובעצם כל התורה שבעל-פה, נאמרו בהר סיני.
נסביר מה הקשר המיוחד בין השמיטה להר סיני ומה זה מלמד על כל התורה וכל הקשר שלנו עם ה'.
בהר סיני היה 'קול שופר חזק מאד'. מדוע יש שם שופר? בשופר אדם מכניס את כל כולו ונופח החוצה, ממש כפי שמביא אדמו"ר הזקן בתניא את צורת הבריאה שלנו על ידי ה' – 'ויפח באפיו נשמת חיים – מאן דנפח מתוכיה נפח', אנו חלק מה' והוא בבריאתנו הכניס בנו את כל כולו. כך בהר סיני ה' דיבר 'מכל הלב' כביכול, את כל כולו הוא שם בתורה והביא לנו.
לא רק בהר סיני יש שופר, גם בפרשתנו הוא מוזכר, בשופרו של היובל – 'והעברת שופר תרועה…'. הדבר המעניין הוא שבמתן תורה השופר כתוב כך – 'שפר', ללא האות ו', ואילו כאן הוא כתוב בכתיב מלא, עם האות ו'.
'הלו, מישהו שומע??'
אמרנו ששופר הוא אמירת הרצון שלי מכל הלב. הנקודה היא שגם כאשר אדם מדבר מכל הלב, לא בטוח שיש מישהו בצד השני שמקשיב ושהדברים נגעו לליבו. כך אצל ה', הוא רוצה שנממש את דבריו בתוך המציאות אבל יכול להיות שדבריו ישארו 'באויר' ולא 'ירדו' עד למטה.
ה-ו' של השופר היא ו' החיבור, בהר סיני אין ו' משום שעדיין לא ברור שדברי ה' התממשו במציאות, רק בשמיטה ובעיקר ביובל, בהן כל עם ישראל בארצו מקיים את התורה, מתברר כי מה שהחל במתן תורה (ועוד קודם בבריאת העולם), הרצון של ה' לשכון בעולם, מגיע לכדי מימוש.
כעת נחזור להסביר את סוד השביעיות:
אפשר להסתכל על השבת שלנו בשתי צורות – האחת היא שאנו 'מחקים' בהצלחה את המנוחה של ה'. כפי שה' עבד ששה ימים ונח ביום השביעי כך אנו נחים ביום השביעי. בצורה השניה אפשר לומר שאנו לא מצליחים להיות כמו ה' – הוא באמת נח בשבת ואילו אנחנו מנסים לעשות כמוהו, אך הניסיון שלנו לנוח כמוהו הוא בעצמו 'עבודה' אחת גדולה.
בעצם, יש תחושה שככל שנתאמץ לנוח כמו ה' לא נצליח, רק כאשר הוא נח זו אכן מנוחה אמיתית ו'שבתית' ואילו אנו לכל היותר 'מחקים' אותו ללא הצלחה.
ההסתכלות הזו היא כמו העבודה שלנו בימי הספירה, שגם השבתות שלה הן עבודה ומאמץ של הכנה לשבועות. התורה ניתנה בשבת, כאילו ה' אומר לנו שכמה שנעבוד מעצמנו לא נצליח להגיע למנוחת השבת, רק כאשר הוא יחליט תהיה שבת אמיתית.
מה עושים? האם נצליח באמת לנוח כמו ה'?
בשביל כך, אומרת פרשתנו, ניתנו השמיטה והיובל, המחוברות למנוחה השבתית של מתן תורה.
כפי שאמרנו, השמיטה והיובל מאחדות את ספירת ימי השבוע ואת ספירת השבועות לקראת מתן תורה. השמיטה נראית כמו העבודה שלנו לקראת שבת – שש שנים עובדים ובשנה השביעית נחים. אך כדי שנצליח לנוח כמו שצריך ולא נחשוב שאנו רק חיקוי לא מוצלח של ה', ניתן לנו שופרו של היובל.
שנת החמישים של היובל נראית כמו יום החמישים של הספירה, מתן תורה. אך בעוד 49 הימים שקדמו למתן תורה היו ימים של עבודה ומאמץ ארוך, 49 השנים שקדמו לשנת היובל היו מורכבות משבע שמיטות – שבע שנים של מנוחה מקדימה.
שופרו של היובל בא ללמדנו שגם מנוחת השבת שלנו ומנוחת השמיטה שלנו מלאות בנוכחות אלוקית. על אף שנדמה לנו שהמאמץ שלנו לא מצליח ושאיננו נחים כפי שה' נח, באמת בתוך המנוחה שלנו נמצאת לגמרי המנוחה של ה'.
הוא אשר אמרנו, שופרו של היובל כתוב עם ו', כי הוא מוכיח שהמנוחה השבתית שהיא בעצם הנוכחות האלוקית של ה' בעולם מצליחה לרדת עד למטה ומלובשת לגמרי בעבודתנו ובתוך המציאות.
העובדה ששמיטה ויובל נאמרו בהר סיני מלמדת אותנו שהשמיטה והיובל מחברים בין שמים וארץ, בין מנוחת ה' למנוחה שלנו, ומכך אנו למדים שכל התורה על כל פרטיה ודקדוקיה עתידה להתממש.
המימוש יתקיים על ידי שאנו יושבים בארצנו ומקיימים יחד את התורה והמצוות, עד שנזכה על ידי זה לשמוע את שופרו של משיח שיבוא ויחבר לגמרי בין ה' לבין המציאות שנבראה לכבודו.
שבת שלום!
בית 'עוד יוסף חי'.