מחווה נימוסית? שכחו מזה…
ספירת ההוד – המכוונת כנגד רגל שמאל – ממוקמת תחת ספירת הגבורה, והיא בעצם הביטוי המעשי של הרגישות. אם בגבורה אמרנו שעלינו להיות רגישים ולא לפגוע בזולת, הרי שבספירת ההוד עלינו לקחת את הרגישות צעד אחד קדימה.
מהו?
'הוד' מלשון הודיה, העבודה הנפשית שמזמנת לנו ספירת ההוד היא פשוט לשים לב כמה טוב עושים איתנו הסובבים אותנו ולהודות עליהן.
גם המילה יהודי נגזרת מאותו שרש, וסדר היום שלנו אף הוא מתחיל בהודיה – היום מתחיל עם "מודה אני…" והתפילה עם "הודו לה'…", כל זאת על מנת ללמד אותנו לזהות את כל החסדים והטובות הנעשים עמנו ולהודות עליהם.
ועם זאת, גם את ההודיה אנו זקוקים לעדן.
ההודיה לזולת יכולה להישאר כסוג של 'תשלום' על הטובה שנעשתה או אף כמילת נימוס ותו לא, ובמקרה כזה אינה יוצרת חיבור אמיתי בין המטיב והמוטב.
הודיה פנימית ועדינה היא בעצם רגישות לכך שכל מעשה טוב של הזולת (ושל ה') כלפי הוא הזמנה להתקרבות בינינו ולחיזוק הקשר, וההודיה מצידי היא בעצם ההיענות שלי לאותה הזמנה.
המשימה – בפעם הבאה שאתם מודים למישהו על טובה שעשה לכם, עצרו רגע, ובמקום שזו תהיה מחווה נימוסית חשבו על הטובה שנעשתה והודו לו עליה מעומק ליבכם.
רשב"י מלמד אותנו לומר תודה!
אדם רגיש באמת הוא לא רק זה שאינו פוגע בזולת אלא גם זה היכול לצאת מעצמו ולהודות לשני. אבל עם כל הכבוד למידת ההוד, לא תמיד אנחנו מצליחים להודות כמו שצריך, אם בכלל…
מדוע קשה לנו להודות?
נשים לב שהמילה 'מודה' יכולה להתפרש בשתי צורות – 'מודה על הטובה' וגם 'מודה על האמת'. קשה להודות על הטוב משום שבהודיה יש מימד של הודאה והכרה באמת.
על איזו אמת מדובר ומדוע קשה לנו להכיר בה?
האמת היא שהרבה יותר ממה שאנו מסתדרים לבד אנו זקוקים לעזרה – החל מההורים, דרך בן-הזוג והילדים, חברים ושותפים, וכלה בכל האנשים המרכיבים את החברה בה אנו חיים. וכל זה מבלי לדבר על התלות המוחלטת שלנו בה' – "'כל הנשמה תהלל י-ה' – על כל נשימה ונשימה…".
בשביל להצליח להודות על האמת הזו אנו זקוקים למידה רבה של הכנעה.
ככל שחווית ההכנעה תגדל כך גם תגדל התחושה שאין לנו דבר משל עצמנו ואנו צריכים להודות על כל מה שיש לנו, זהו עידון מידת ההוד.
בל"ג בעומר אנו סופרים את ה'הוד שבהוד' – ההודיה שבהודיה.
רשב"י גילה את סודות התורה. האדם הלומד את הסודות נשאר תמיד עם תחושה שהדבר 'גדול ממנו', וכך הוא נמצא תמיד בחווית הכנעה והודאה ביחס למופלא ממנו.
"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – עבור הלב הדואג תמיד אם יזכה לגלוי הסוד או לא, כל בדל של חידוש או הארה המתגלה אליו ומאירה בו גורמת שמחה והודיה עצומה.
? ל"ג שמח!?