לגימות של אור – חינוך ילדים – שבט תשפ"א

חינוך ילדים? אל תצאו מעצמכם…

כשם שהפירות מתחילים מהשרשים כך חינוך הילדים מתחיל (ויש אומרים גם מסתיים..) בחינוך ההורים. לא, אין כוונתנו לומר ש'הורה שלא חינך את עצמו שלא יחנך את ילדיו' ועוד אמירות בסגנון זה, אלא שעבודת ההורים עם עצמם היא בעצמה חינוך הילדים.

כיצד?
ממש כפי שרק כ-10% מהקרחון צף על פני המים ורובו שקוע מתחתיהם, כך ויותר מכך עיקר ההשפעה על חינוך הילדים הוא השדר הפנימי שלנו, עוד הרבה לפני המסר החיצוני או הדרישות הגלויות שלנו מהם.

הסתכלות זו משנה לחלוטין את התפיסה הרגילה על חינוך ילדים. מדוע?
המחשבה הפשוטה היא שההורים צריכים 'לצאת מעצמם' בכדי לחנך את ילדיהם, אבל כעת אנו אומרים בדיוק הפוך – הילדים הם חלק בלתי נפרד מהאישיות של ההורים, וכל המוטל על ההורים הוא פשוט לעבוד נכון עם עצמם.

זוהי גם בשורה טובה לכל הורה ומחנך, משום שהמקום הפנימי שלנו מתוקן יותר מהביטוי החיצוני של האישיות, והסתכלות זו ממקדת אותנו בעבודה פנימית ונותנת תקוה שאכן אישיות הילד תיבנה ממנה.

אז תתחילו לחנך… את עצמכם!

רוצה שהם יקשיבו לך? תתחיל להירקב…

בשביל להצמיח עץ חדש אנו זקוקים לזרעים. הזרעים נזרעים באדמה, ולאחר שהם נרקבים ומתפוררים מה שנשאר מהם מצמיח את העץ החדש.

ילדינו הם כמו האדמה המחכה להפריה, המילים שאנו אומרים להם הן זרעי החינוך שאנו מקוים שינבטו ויצמיחו פירות מתוקים.

מדוע בהרבה מקרים מילותינו אינן פועלות את פעולתן?
משום שלא נתנו להן להירקב!
כאשר אנו מדברים ומחנכים את ילדינו ישנו חשש שבגרעין האמת של הדאגה לעתידם מעורבים סיגים ופסולת.

לא אחת קורה שרצוננו מילדינו מונע גם משיקולים זרים כתדמית האישית שלנו והחשש כיצד התנהגותם תיתפס בעיני הסובבים. כמו שהאדמה לא תצמיח את הגרעין אם הוא לא ירקב, כך ילדינו רגישים מספיק כדי לזהות היכן אנו 'מזייפים' ומונעים גם משיקולים זרים ואינם מוכנים לקבל זאת.

הרקבון שמילותנו חייבות לעבור הוא ביטול רצונותינו האישיים. כאשר אנו מדברים לילדינו אנו זקוקים לזכרון שאנו בידי ה' וכל הצלחת החינוך שלנו תלויה בו.

זכרון זה יעדן את דיבורנו וינקה אותו משיקולים אישיים, וכך יתקבלו דברינו ויצמיחו פירות מתוקים בלב ילדינו.

"חושך שבטו שונא בנו". מה עושים עם הפסוק הזה?!

את המילה 'שְבָט' אפשר לקרוא גם כ'שֵבֶט', ובחינוך ילדים מילה זו מזכירה לנו את הפסוק המפורסם – 'חושך שבטו שונא בנו'.

בדורנו נראה שפסוק זה יעורר אצל רוב האנשים תחושות שליליות ממה שנקרא 'החינוך הישן', בו דמותו של האבא התבטאה בהפעלת סמכות גם באמצעות שימוש בכח פיזי.

מה עושים עם הפסוק הזה? האם הוא עודנו רלוונטי לדורנו?
בואו ננסה לקרוא את הפסוק מזוית חדשה – בעם ישראל ישנם 12 שבטים, ובדורנו אפשר לומר שאלו 12 סגנונות ודרכים שונות בעבודת ה'. לפי זה, הורה שאינו מכוון את ילדו לשבט המתאים לו הרי הוא כשונא בנו.

האם הפירוש הרגיל כבר אינו רלוונטי?
בפירוש הראשון המילה 'שבטו' התייחסה להורה ואילו בשני הוא מתייחס לילד. אם נחבר את שני הפירושים יצא לנו שכל פעם שאנו מפעילים את כח סמכותנו כהורים, חובה עלינו לשים לב שהפעלת הסמכות מכוונת רק לשם הכוונת הילד למציאת כוחותיו הפנימיים והצמחתם.

"אבל לא בא לי…"

מי לא מכיר את המשפט הזה, שלעתים יכול לעצבן הורים רבים… כמה באמת חשוב הרצון של הילדים בחינוך?

ט"ו בשבט נחגג לאורך השנים כחגה של ארץ ישראל ופירותיה. ליתר דיוק – בחוץ לארץ ציינו אותו בעיקר על ידי אכילת פירות ארץ ישראל וגעגוע אליה, ואילו בארץ נוסף על זה גם נטיעת העצים באדמת הארץ הטובה.

בחסידות נאמר שארץ היא לשון רצון. לפי זה 'חוץ לארץ' הוא הגעגוע לרצון שאבד לנו והביאה אל הארץ מסמלת את קיומו של הרצון בתוכנו.

'האדם עץ השדה', כיצד שני שלבים אלו מתבטאים בחינוך הילדים?
תחילת החינוך הוא לעורר רצון. רצונותיו וכוחותיו של הילד חבויים בתוכו ותפקידנו הוא בראש ובראשונה לעזור לו לרצות להביאם לידי מימוש.

כיצד מעוררים את הרצון? כפי שהגעגוע לארץ התבטא באכילת פירותיה, כך נעורר את רצון הילד על ידי הטעמה והמחשה לאלו פירות ותוצאות הוא יכול להגיע.

לאחר שהרצון קיים והילד כבר 'בא אל הארץ', זהו הזמן לחינוך לעבודה, יזע ועמל בפועל בתיקון המידות ומאמץ של מימוש הכשרון והשליחות האישית על הצד הטוב ביותר.

גם כאן, כפי שהעבודה בפועל נעשית באדמת הארץ הטובה, כך כל זמן העבודה נזכיר לילד את הרצון הפועם בתוכו המניע לעבודה והשגת תוצאות ברוכות.

בואו נדבר רגע על עונשים לילדים.

לכאורה מדובר באילוץ שלא אנו ולא הילדים מעוניינים בו. יתירה מכך, לעתים נראה שזהו אינטרס גמור של ההורים לחינוך הילדים, ואילו הילדים מצד עצמם אינם מעוניינים בו כלל וכלל.

מה הכוונה 'חושׂך שבטו שונא בנו'? לחשוך דבר ממישהו זה לא לתת לו את מה שהיה רוצה. כפי שכתוב 'ולא חשׂכת את בנך את יחידך ממני'.

האם באמת הילדים רוצים ומעוניין ב'שבט' המוסר שלנו?
התשובה היא שכן! גם אם בחיצוניות נראה שזה לא נעים להם, הרי שבפנימיות זה מה שהם מחפשים – בשביל להרגיש בטוחים ויציבים הם לפעמים ממש זקוקים לגערות ולעונשים שלנו.

ובעומק יותר – אפשר לקרוא את הפסוק גם כך: 'חושך שבטו' מעצמו, 'שונא בנו'. מה הכוונה?
בדרך כלל, לנו כהורים לא נעים להיות בצד המגביל והנוזף, במובן מסוים זהו קצת עונש גם בשבילנו. נעים לנו להאיר פנינו אל ילדינו והשימוש בעונשים מצריך אותנו לצאת מאזור הנוחות שלנו.

הורה שמתעקש להישאר במנוחה ולא מוכן 'להעניש' את עצמו ולהשתמש גם בכלים פחות נעימים בחינוך, הוא בעצם 'שונא בנו' כי הוא מעדיף לנוח ולא להתאמץ עבורו.

אז שימו לב מתי הילדים ממש זקוקים ל'פרצוף הכועס' שלכם והשתמשו בו גם אם הדבר בא על חשבון ה'נחת' האישית שלכם…

כמה להתערב להם בחיים?

הורים ומחנכים רבים מתחבטים בשאלה הזו – האם תפקידנו בעיקר לבנות מרחב ולהתוות כיוון כללי בתוכו יגדלו ויתפתחו הילדים או שעלינו לרדת לפרטי פרטים, 'להתערב' ו'להיכנס' לחיי ילדינו?

כמו כל שאלה טובה גם כאן ניתן לומר כי כל התשובות נכונות… כיצד? מובא בחסידות שהחינוך מחולק לשני חלקים – 'חינוך' ו'הדרכה'.

החנוך הוא מתן ההשראה, יצירת אווירה התחלתית (חנוך מלשון חניכה, התחלה) שנועדת לפתוח את המחונך לעולם חדש, מלא השראה, שיעורר בו חשק להתפתח ולהתחיל לזוז…

ההדרכה היא התוויית דרך. מטרת ההדרכה היא הטמעה והפנמה אל תוך הנפש והרגלי החיים של כל אותם עולמות חדשים שנפתחו לחניך בשלב החנוך-החניכה.

למה אנחנו חייבים לעבוד עם שני מרכיבים אלו יחד?

ללא הדרכה מתאימה יכול הילד להישאר תלוש וחסר בסיס, עם הרבה 'אורות' של התחלה אך ללא יכולת לעבוד איתם.

מהצד השני, לילד שיקבל הדרכה בלבד ללא כל השראה והתחדשות, תחסר היכולת לפרוץ ולהתחדש ולהביא לידי ביטוי כוחות נעלמים בנפשו, שגם אנו ההורים לא תמיד מודעים אליהם.

"אני כל כך דואגת לו…"

הדאגה לשלום הילדים ולעתידם היא חלק בלתי נפרד מחיי ההורים והמחנכים. האם דאגה זו חיובית?

מצד אחד, הדאגה פועלת אצל ההורים והמחנכים התמסרות ורצון לפעול למען עתיד הילדים-החניכים, אך מהצד השני כולם יסכימו שלחיות כאדם מודאג זה ודאי לא טוב.

על איוב מסופר כי מדי יום הקריב קרבנות כמספר ילדיו "כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו [קללו] אלוקים בלבבם…". בכתבי החסידות קושרים את מנהגו זה של איוב לפסוק אחר בו מעיד איוב על עצמו "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז".

כלומר, איוב בחוסר השלוה והשקט שלו, בדאגה המופרזת שלו לשלום ילדיו ולעתידם הרוחני הביא עליהם ועליו רוגז וכעס.

אז לדאוג להם או לא?
כפי שאמרנו, הדאגה לשלום הילדים חיובית בבסיסה, אך על מנת שדאגת-יתר לא תגרום לריבוי של כעס ולחץ עלינו לעטוף אותה בהרבה שכבות של חום, אהבה, בטחון ואמונה בכך שהילדים אכן יגדלו בדרך טובה וישרה.

בין תלות לעצמאות – לדעת לרקוד…

חינוך הוא כמו ריקוד, דילוג עדין בין תנועות שונות והפוכות – ללחוץ ולהרפות, לדבר ולחשות, לדרוש ולשחרר, לתבוע ולוותר.

לא תמיד מצליחים 'לרקוד' בתיאום, לפעמים טועים, האיזונים מופרים ואז מועדים ונופלים… אך עם הזמן נרכש הניסיון ו'ריקוד החינוך' הופך למאוזן ומוצלח יותר.

אחת הנקודות בהם נדרש ריקוד עדין ביותר היא נקודת התלות של המחונך במחנך. באופן טבעי, בכל קשר בין מחנך למחונך או הורה וילד, נוצרת תלות של הילד בהורה ובמחנך. הילד מקבל מהדמויות המשפיעות הללו כח, ידע ועוד וממילא הוא יוצר כלפיהם תלות והזדקקות.

מה עושים עם התלות הזו?

למרות שנקודה זו קיימת, כאמור, באופן טבעי בכל קשר, על המחנך להיזהר ככל יכולתו מלפתח את התלות הזו או להשתמש בה. על המחנך להצליח לתת את כל-כולו למחונך ולהשפיע לו ככל יכולתו ומאידך לאפשר לילד לגדול ולהתפתח, לקבל מדמויות אחרות ולרכוש עצמאות.

זהו אכן ניסיון לא קל אך הוא אבן הבוחן של המחנך האם טובת הילד, התפתחותו ועצמאותו למול עיניו או שאולי התערבו אצלו שיקולים זרים של גאווה ושליטה המבקשים להשאיר את הילד כתלוי ומחויב לו.


רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!

אהבתם? שתפו את הפוסט:

צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: