הכל לטובה או הכל טוב?
חייו של כל יהודי נתמכים בשני עמודי יסוד חשובים – אמונה ובטחון. רבות נכתב על שני מושגים אלו ופעולתם החל מגדולי הראשונים ועד לבעלי המוסר בדורות האחרונים.
גם בתורת החסידות זכו מושגים אלו להתייחסות רחבה ומעמיקה שקרבה אותם אל הדעת והלב. ב'לגימות' הבאות נגיש כאן טעימות מנושא רחב זה ממבטה של תורת החסידות בכלל, תוך שימוש בשיעוריו של הרב יצחק גינזבורג שליט"א בפרט.
ראשית יש לשים לב כי האמונה והבטחון אינן מילים נרדפות בעלות משמעות זהה אלא כל אחת מהן מבטאת תנועת נפש ועבודה פנימית הפוכה מהותית מחברתה.
אמונה היא להאמין, למעלה מטעם ודעת או הסבר שכלי כזה או אחר, שעל אף שאיננו רואים וודאי הכל טוב – כל מה שה' עושה, הכל לטובה. האמונה הזו נותנת לנו את הכח 'לנקות את הראש' מכל מיני תכנונים ומחשבות, תחבולות ועצות ולהתמלא ברוגע ונחת – אנחנו בידיים טובות.
על רקע תחושה זו מגיע תורו של הבטחון. היהודי הבוטח אינו מסתפק בחלל הנקי שיצרה האמונה אלא הוא מבקש ליצור בתוכו פעולות ומעשים טובים. אני לא רק מאמין שהכל יתברר לטובה אלא גם בטוח במאת האחוזים שיהיה טוב בפועל ממש ועלי מוטלת המשימה ליצור כלים לטוב הזה.
למה המצוות 'מכבידות' עלינו?
ב'לגימה' הקודמת פתחנו בהסבר ההבדל בין המושגים אמונה ובטחון ופעולתם בנפש. כעת נעמיק את ההתבוננות מעט יותר.
כפי שהוסבר, האמונה היא הכח לרוקן את המודעות מדאגות, ממחשבות שליליות – אין כלום, רק ה'. והנה, מובא בחסידות כי האמונה בכחה לפנות את המודעות גם ממחשבות וטרדות של ענייני קדושה ומצוות.
מה הכוונה? כולנו מכירים את הזמנים בהם עול המצוות נתפס אצלנו כעול של ממש, עול מכביד. מדוע זה קורה לנו?
כל עוד מאירה אצלנו בנפש נקודת הקשר העצמי עם ה', המתבטאת באמונה טהורה בה', אזי המצוות לא נתפסות כעול מכביד אלא להיפך, ככלים ופעולות המבטאות קשר עמוק. מאידך, כאשר חווית הקשר נעלמת הופכות מיד כל המצוות למטלות מסובכות ומרובות פרטים.
אז מה עושים?
"תרי"ג מצוות נתנו לישראל, בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה'". אנו זקוקים לפנות ולרוקן מהמודעות את כל המחשבות הטורדות והלחוצות מקיום המצוות ה'מכביד' לכאורה ולהעמיד אותן 'על אחת' – להחזיר את המודעות לקשר עם ה'.
עלינו להתבונן איך "כל מצוותיך אמונה" ובעצם רק מצווה אחת מוטלת עלי – האמונה בה'. כאשר נעשה זאת, כל המצוות האחרות ינבעו מתוכה בקלילות ובכיף.
חשוב טוב – יהיה טוב.
כפי שכתבנו בעבר, אל תוך החלל הנקי מטרדות ודאגות שיוצרת האמונה צריך להבקיע הבטחון.
על פי החסידות, מופיעה חוויית הבטחון בנפש בשני גוונים שונים – בטחון 'סביל' ובטחון 'פעיל'. ננסה לעמוד על ההבדל ביניהם וממילא להבין טוב יותר מהו כחו ופעולתו של הבטחון בנפש.
פעולת הבטחון הסביל בנפש היא על דרך פתגמו המפורסם של הבעש"ט: "חשוב טוב – יהיה טוב!". איני עסוק ב'לרוקן' את המחשבה כפעולת האמונה אלא במילוי המחשבה בחשיבה חיובית, אופטימית.
אני לא רק חושב על ה' באמונה פשוטה אלא חושב על המציאות, עם כל קשייה ודאגותיה, ובכל זאת אני בטוח שיהיה טוב.
המחשה נוספת לבטחון הסביל מופיעה בתפילת שמונה עשרה. אנו מברכים "רופא חולי עמו ישראל", לדוגמא, בידיעה ברורה כי איננו מברכים ברכה לבטלה, ח"ו. אנו בטוחים כי ה' אכן ירפא חולי עמו ומכח בטחון זה עצמו אנו יוצרים בפועל כלי טוב במציאות בו תתממש הברכה.
אם כן, הבטחון הוא פניה והתייחסות למציאות תוך וודאות ובטחון כי וודאי יהיה טוב. ועדיין כל המוסבר כאן נוגע רק לצד הסביל של הבטחון, בשביל להכיר את הצד הפעיל של הבטחון תאלצו להמתין כמה ימים ל'לגימה' הבאה, תהיו בטוחים ששווה לחכות…
'בטחון עצמי' או בטחון בה'?
בלגימה הקודמת הצגנו את הצד הסביל של מדת הבטחון, כעת נעסוק בבטחון הפעיל.
הבוטח בבטחון פעיל אינו מסתפק בחשיבה חיובית ואופטימית אלא הוא קם, יוזם ופועל. הבטחון הפעיל מופיע בנפש כבטחון עצמי לקום ולממש במציאות את כל היוזמות הברוכות, בעזרת כל הכוחות שהוענקו לנו.
"וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" – אמנם ה' הוא מקור הכח והיכולת ובלעדיו לא היה בידינו כלום אלא שאת כל הכוחות והכשרונות הללו הוא נתן "לך"!
נשאלת השאלה – ביטויים כמו "בטחון עצמי" ו"מימוש" יכולים ליצור אצל היהודי המאמין 'כאב בטן' מסויים – הרי "הכל בידי שמים" ו"אין עוד מלבדו" ומהיכן הגיעה העצמאות הזו ליזום וליצור?
ואכן, "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". 'יראת שמים' זו – שאינה 'בידי שמים' אלא נתונה לנו ולבחירתנו – אינה רק אמונה פשוטה בה' או חשיבה חיובית, אלא כל דבר שאני רוצה לעשות בחיים אשר מטרתו הוא ביטוי של יראת השמים שלי מחובתי להתמסר אליו ולהוציאו לפועל בכל הכח והמרץ.
עוד יותר מכך, ההצלחה שלי באותה פעולה והכוחות שינתנו לי להוציאה לפועל יהיו תלויים בכמות היראת שמים שתתבטא בה.
התסבוכת הנפשית שהמושג 'השתדלות' גורם לנו!
מכירים את גישת ה'השתדלות' הרווחת, לפיה עלינו לקום, לפעול ולעשות היכן שאנו יכולים, ולהשאיר לה' לפעול כרצונו בתחומים שאינם תחת שליטתנו?
אם כן, מן הסתם גם חוויתם את הקונפליקט הבא: "מתי עשייתנו היא בגדר השתדלות ומתי היא כבר 'השגת גבול' אל 'חלקו' של ה'? מה מותר לנו לעשות ומה כבר הופך לחסרון באמונה ובטחון?"
כלומר, יש את החלק שלי, וכשהוא נגמר, מתחיל החלק של הקב"ה, והמתח הוא איפה בדיוק הגבול הזה.
ומה התוצאות?
העשיה שלנו עלולה להיות עשיה מגומגמת ומלאת מצפון המפחדת מצד אחד לזנוח את הכל לחסדי ה' (כי הרי אולי ה' מצפה שכן אעשה השתדלות?) ומאידך לא מסוגלת 'ללכת על כל הקופה' מחשש לנפילה בגאווה, אגו ותחושת "כחי ועצם ידי" (הרי 'לא עליך המלאכה לגמור!' אל תגזים עם ההשתדלות!).
הבטחון הפעיל (זוכרים?) פותר לנו את התסבוכת…
בבטחון הפעיל אנו מפנימים כי לולא הקב"ה בעזרנו איננו יכולים לעשות דבר, אף לא השתדלות קלה, וכך בכל מעשה שלנו, עלינו לחשוף את העובדה שה' הוא זה שמניע אותי לפעולה.
ומה יוצא לנו מזה?
בגישה זו – מחד אנו פועלים ללא חשש שניפול לגאווה ואגו (כי הרי אף את ההשתדלות הכי קטנה לא יכלנו לעשות ללא עזרתו של הקב"ה!) ומאידך אין גבול וסוף לפעילות שלנו, כל עוד יש בנו כח שה' נתן – עלינו להוציא אותו לפועל – ולפעול!
אין דבר חוץ ממני!
את האמונה אנחנו מכירים בעיקר כמושג השייך לקשר בין יהודי לאלוקיו. אלא שאת האמונה ניתן לפגוש גם בקשר בין כל אחד מאיתנו לחברו ובמקום העמוק ביותר – בין כל אחד מאיתנו לעצמו.
למה כוונתנו?
כשם שכחה של האמונה בה' הוא לפנות מן המחשבה והמודעות את כל הדאגות, החששות והמחשבות הלא-טובות ולהפנים כי אין שום דבר חוץ מה', כך גם האמונה בעצמי באה לומר ש… אין שום דבר חוץ ממני!
בלי פאניקה… לא באנו 'לנפח' לאף אחד את האגו אלא להסביר כיצד אמון של האדם בעצמו, בנקודת הצדיק שבו, יכולה לתת לו עצמאות חיובית ושחרור מן התלות השלילית בסביבה.
ישנם שני פסוקים בעלי משקל דומה, שניהם מבטיחי חיים: "צדיק באמונתו יחיה" ו"שונא מתנות יחיה". מה הקשר ביניהם?
האמונה שיש בתוכי חלק מה' ממש וכל חיותי ממנו נותנת לי את האפשרות להיות "שונא מתנות" – לא להזדקק ל'מתנות' מהזולת, לא לרדוף אחרי מחמאות או ליצור תלות מסוכנת בתגובות אחרים.
אם ה' קיים בתוכך ממש, אז אתה לא צריך לדאוג ולא להרגיש תלות בשום דבר, פשוט תאמין בעצמך.
חוסר בטחון עצמי? הלגימה הזו בשבילך!
בשם גדולי החסידים מופיע כי ישנם שלושה אבות-טיפוס בקרב עובדי ה': חיצון, פנימי ועצמי.
ה'חיצון' הוא זה שכל עבודתו מושפעת מחיצוניות – איך הוא נראה ומה חושבים עליו, כיצד מצפים ממנו שינהג ואילו דיבורים יוסיפו לתדמיתו הטובה. התנהגות זו כמובן פסולה בתכלית אצל המבקשים לעצמם עבודה בדרך החסידות הפנימית.
למעלה מן ה'חיצון' ישנו 'פנימי'.
היהודי הפנימי נזהר מכל גילוי של חיצוניות ומתרחק מכל פעולה הקשורה לטיפוח התדמית. בהיותו 'לחוץ' מחיצוניות, חי הפנימי במאמץ מתמיד שלא להיכנע לסביבה וכל פעולה, דבור או מחשבה שלו 'מנופים' היטב שלא יכשל חלילה ביוהרה וגאווה.
עם כל מעלותיו של ה'פנימי', התכלית היא להיות 'עצמי'.
ה'עצמי' העצמאי מאמין בעצמו ובחלק ה' הנמצא בו בטבעיות. הוא לא מתאמץ "לא להיות חיצוני" וגם לא משקיע בלהיות פנימי אלא הוא פשוט הוא וזה מתבטא בפנימיותו ובחיצוניותו ללא לחץ וחשש.
ככל שהאמונה בעצמי תהיה יותר פשוטה ונקיה, יותר 'עצמית', כך היא תבנה בי בטחון עצמי לפעול ולעשות ללא חשש. אם חוסר בטחון עצמי שורשו בחיצוניות ובחשש ממנה אז תרופתו הוא חיזוק האמון בעצמי, בכח האלוקי הנמצא בי, והבטחון כי אני יכול לפעול במציאות ללא פחד.
על עיגולים, קוים והכח שלנו לעשות טוב.
אחד הדימויים הבסיסיים בקבלה לבריאת העולם הוא שה' יצר חלל עגול בתוך אור האין-סוף שמילא את כל המציאות ולתוך החלל הזה נמשך קו של אור שב'התקדמותו' יוצר את כל העולמות, מהרוחניים והעליונים ביותר עד לעולמנו אנו.
אפשר להירגע… אין בכוונתנו להיכנס כאן להסבר מושגי הקבלה העמוקים, זה לא הזמן והמקום, אלא רק להשתמש בהם לצורך הבנה עמוקה ופנימית יותר של מושגי האמונה והבטחון בנפש.
מי שעוקב אחרינו יזהה בוודאי את כח האמונה כמקביל לחלל העגול, הנקי והפשוט, ואילו את הבטחון כשייך לקו הבוקע את חלל האמונה, פועל ובונה בתוכו עולמות.
קצת גיאומטריה… מה ההבדל בין עגול לקו?
בעגול אין קצוות, אין התחלה ואין סוף, הכל שווה לגמרי. לקו, לעומת זה, ישנה נקודת מוצא ונקודת סיום, הקו בתנועתו חותר ומתקדם.
האמונה היא הכח להשוות הכל, רע וטוב, קשה וקל – הכל טוב! קו הבטחון לעומת זאת קוטע את העגול המסתובב ומבקש לתת ביטוי של ממש לטוב, לבנות מכוחו עולם חסד.
נביעת קו הבטחון מתוך עגול האמונה אינו חד פעמי אלא כמין דופק תמידי – ה' טוב, רוצה טוב ונותן לנו כח לעשות טוב, וחוזר חלילה עד אין סוף…
רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!
