כל חי מתפלל…
קשה לדבר על התפילה. כל ניסיון לכמת אותה, לתת בה מידות, הסברים וכללים נועד לכישלון, שהרי תפילה היא "עבודה שבלב" בלשון חז"ל, ומי מתיימר להכניס לכלים וגדרים את מה שמסור ללב?
ובכל זאת, דווקא בגלל שהתפילה היא תמצית הקשר של כל נברא עם בוראו ושייכת לכל נברא באשר הוא, עלינו ללמוד כיצד לחשוף אותה ממעמקי הנפש ולתת לה ביטוי והבעה.
'כל חי מתפלל' – כל יצור חי מבקש כל הזמן לחוש את שורשו, את המקור המחיה אותו, מגדל אותו ואוהב אותו. תנועת הביקוש הזו נקראת תפילה. היא אינה תלויה בזמן ולא במקום אלא היא תמידית ובלתי פוסקת אצל כל המבקש לעצמו חיים של אמת.
אצל חסידים מקובל כי חינוך לעבודת התפילה נעשה בעיקר על ידי התבוננות בזקנים, חסידים עובדי ה', ש'יודעים להתפלל'. אין כאן מסר ברור או הדרכה מפורטת אלא תקווה כי התבוננות ביהודי המסור ונתון כולו לעבודת התפילה תוליד בנפש המתבונן חשק לגלות נקודה כזו של השתוקקות גם בתוכו.
אז עד הפעם הבאה – בואו נתחיל לחפש סביבנו רגעים של תפילה כאלו שיעוררו חשק גם בתוכנו להתחבר לשורש, לבקש משהו אחר.
לקרב קשה חייבים להתכונן!
עם כל הרצון הפשוט להתפלל והתענוג הממלא את הנפש לאחר תפילה טובה, עדיין, עבור החפץ להתפלל באמת, התפילה הינה משימה קשה ולא פשוטה כלל.
"שעת צלותא [שעת התפילה] – שעת קרבא [שעת קרב]" אומר הזהר. העמידה לתפילה תוך ניסיון להתנתק מן העולם האינטנסיבי והרועש שסביב, ולפנות מקום וזמן בנפש ובחיים לפניה מעומק הלב אל ה', דומה לקרב ממושך ועקבי שכמעט ואינו מוכרע לעולם. ואכן, לקרבות קשים צריך להתכונן כיאות.
תורותיו של הבעש"ט על התפילה פותחות בתורה קצרה על מילות הפסוק מפרשתנו "בא אל התבה". את המילה 'תבה', כך מסביר הבעש"ט, ניתן לפרש גם כ-מילה (בלשון חז"ל נקראות המילים – 'תיבות'). האדם הרוצה להתפלל ראשית לכל חייב לבוא כל-כולו אל התיבות, אל מילות התפילה.
כנֺח הנכנס כולו אל התבה מפני מי המבול הגועש שבחוץ, כך ההכנה הראשונית והבסיסית ביותר לקרב התפילה, עוד לפני שפותחים את הפה, היא עצם ההחלטה 'להיכנס לזה'. לבנות לעצמי תבה קטנה – למצוא מקום, לפנות זמן, לכבות את הטלפון, לנגן איזה ניגון ולומר לעצמי – אני רוצה להיות 'יהודי מתפלל'!
הוא באמת נמצא כאן?…
עיקר התפילה היא היכולת 'להנכיח' את ה' בתוך עולמי ולשפוך לבי "נוכח פני ה'". ואכן המילה החשובה ביותר בתפילה – ובייחוד בתפילת שמונה עשרה – היא המילה "אתה" המבטאת פניה ישירה ובלתי אמצעית אל ה' והתייחסות אליו כנוכח.
אך אם נודה על האמת, על אף שאנו מאמינים שה' נמצא בכל מקום, רובנו לא מצליחים לחוש אותו כך. חווית ה"אני" שלנו והעיסוק האינסופי סביבה – פרנסה, משפחה, בריאות, רעב, עייפות וכו' וכו' – לא מניחים לנו לזהות כי באמת קיים מולנו "אתה" שיש לפנות ולהתייחס אליו. עובדה היא ששיחה עם חבר 'זורמת' לנו בקלילות יותר מהתפילה…
מה עושים?
אחת ההכנות החשובות ביותר לתפילה, עליה לימדו גדולי החסידות, היא לימוד חסידות והתבוננות מעמיקה בנלמד. על מנת שהאדם השקוע ב'אני' שלו עד 'מעל הראש' יוכל לומר באמת "אתה", הוא חייב לעבור שלב ביניים בו הוא לומד על ה', מתבונן ומתייחס אליו כ-"הוא".
העיסוק ב"הוא" נסתר ונעלם מתוך רצון אמיתי לצאת אליו ולפגוש בו הופך אותו ליותר ויותר קרוב ומוחשי וממילא מצמצם את ה'אני' המופרז של האדם לגודלו הטבעי.
הממוצע הזה, בו לומדים על ה' ומתייחסים אליו כ"הוא", מכשיר את הלב לפנות אל ה' ולומר לו באמת – "אתה".
ומה מקומן של הנשים?
היום, י"א חשון, "יום האם היהודיה", הוא זמן מתאים לדבר על תפילת נשים.
מאחר והציווי הפשוט על תפילה – לפחות בצדדים המסגרתיים שלה – שייך בעיקר לגברים, עולה פעמים רבות השאלה – מה מקומן של הנשים ביחס לעבודת התפילה?
האמת היא, שכל עבודת התפילה היא עבודה 'נשית' במהותה והשאלה האמיתית צריכה להיות על מקומם של הגברים ביחס לתפילה…
ובמילים אחרות, ציווי הגברים על התפילה הוא בעצם ציווי עבורם להיות קצת 'נשיים'. כשם שכל הלכות התפילה נלמדות מתפילתה של אשה, תפילת חנה בשילה, כך גם תנועתה הפנימית של התפילה נלמדת מן האשה.
"ואל אישך תשוקתך" – תחושת החסרון, ההזדקקות וההכנעה מתוכן בוקעת התפילה הן תכונות נשיות במהותן, והאדם המתפלל הוא כאשה המשתוקקת למענה ויחס קרוב מבעלה.
אם כך הוא, שעל מנת להתפלל צריך הגבר להיות קצת "אשה", אזי עבור האשה, תפילה היא בעצם שמחה מעצם היותה אשה – "ואני תפילה". על האשה להפנים כי אותו טבע חסר, משתוקק, מזדקק המבקש כל הזמן לרַצות ולהשתנות, לשאת חן ולהתחנן הוא בעצמו – תפילה.
אי"ה, עוד נשוב לעסוק בנושא זה.
להתפלל, לא רק לקבל.
ב'לגימה' הקודמת הצגנו את עבודת התפילה כעבודה 'נשית' במהותה.
דוגמא יפה לכך ניתן למצוא במטבע הלשון השגור בתפילה: "יהי רצון מלפניך". ביטוי זה מורה כי לא די לנו בכך שה' ייענה לבקשתנו וימלא אחר מבוקשנו, אלא אנו מבקשים מה' שירצה, ברצון פנימי ועצמי, את מה שאנחנו רוצים.
לנשואים שבינינו וודאי מוכרת הסיטואציה הזו – אשה הרוצה דבר מבעלה אינה מסתפקת בכך שבעלה ימלא את מבוקשה, אלא היא מצפה ממנו שירצה בעצמו את מה שהיא רוצה, כל כך ירצה עד שיראה כאילו לכתחילה היה זה רק רצון של הבעל…
התעקשות 'נשית' זו נוגעת לעצם הלוז של עבודת התפילה. בעמדנו מול ה' כאשה מול בעלה אנו מבקשים דבר אחד בלבד – את הרצון שלו. מילוי הבקשות שלנו באופן של הכרח או 'כספומט' אוטומאטי אינן נקראות תפילה ולא לשם כך נעמדנו להתפלל.
ההתעקשות שלנו שה' ירצה את מה שאנו רוצים וללא רצונו גם אנו לא רוצים דבר, מוכיחה מעל לכל ספק כי אנו רוצים באמת קשר, רוצים להתפלל ולא רק לקבל.
'ביטוי עצמי'? לא בטוח שהתפללת…
עד כה, הצגנו את התפילה כביטוי של הלב וכפניה ועמידה אישית של כל אחד ואחת מאיתנו מול ה'. הבעיה היא שרבים מאיתנו חשים שמשהו כאן 'מתפספס'…
הרי בסופו של דבר התפילה המוכרת לנו מורכבת ממילים ונוסח קבוע החוזר על עצמו שלוש פעמים ביום, וככזה, הרבה מתוכנו מנותק מחיי היום יום שלנו ורחוק ממשאלות הלב האישיות.
איך מוצאים את המפגש הישיר, את שפיכת הלב האישית, בין המילים המוכרות והנוסח הקבוע?
התשובה היא, כי כל גילוי אישי וביטוי פנימי חייב מסגרת שתגרום לאדם 'לצאת מעצמו' באמת.
כמו שהלכות כיבוד הורים באות לתת ביטוי אמיתי לאהבה הטבעית של ילד להוריו ומסגרת הלכות הנישואין תומכת את הקשר החי בין בני זוג, כך גם הלכות התפילה, המילים והנוסח הקבוע, בונות מסגרת בתוכה יכולה להיווצר תפילה אמיתית.
הכורח לעמוד בזמנים וההכנעה הנדרשת על מנת להתאים עצמי למילים ולנוסח מגלות כי תפילה איננה 'ביטוי עצמי'. מתפלל העסוק רק בלתת ביטוי לנפשו – עמוק ומרגש ככל שיהיה – יישאר לעד כמדבר עם עצמו.
תפילה היא ביטוי אמיתי לאותה נקודה הרוצה לפרוץ את ה'אני', לצאת אל ה' ולדבוק בו, והעמידה במסגרות התפילה היא הכלי המתאים לכך.
50 שנה, אותה כוס קפה…
בפעם הקודמת הצגנו את מסגרות התפילה – המילים, הנוסח הקבוע והזמנים – כהכרחיות על מנת להפוך את התפילה מביטוי אישי לפניה אל ה'.
אחד הקוראים הנאמנים העיר על רעיון זה וטען כי הבעיה לא באה על פתרונה. גם אם הסברנו בטוב טעם מדוע נזקקת עבודת התפילה למילים קבועות וזמנים מוגדרים, עדיין יתכן יחס של ניכור וחוסר הזדהות עם תוכנן של המילים.
ובכן, דבר פשוט הוא שאין בכוונתנו ליצור פער בין חיצוניות המתפלל לבין פנימיותו ולצפות כי יבטא את עצמו בתוך מסגרת כפויה ובעזרת מילים שאין הוא מזדהה עמם כלל.
אלא מה?
כשם שקשר זוגי עמוק בין איש לאשתו בא לידי ביטוי גם במסגרות ובמטלות שהקשר מביא איתו, שהרי אותה כוס קפה המוגשת מדי ערב כבר 50 שנה יכולה לבטא בכל פעם משהו אחר, כך גם בתפילה – תפילה מעומק הלב יכולה להתבטא היטב גם דרך המילים המוכרות והקבועות ולהאיר דרכם.
הצורך במסגרת קבועה לתפילה בא כשלב הכרחי של הכנעה אך אסור לעצור בשלב זה. ככל שהתפילה תהפוך לפנימית יותר והעמידה נוכח פני ה' תהיה מורגשת יותר, אזי מילות התפילה הקבועות ישמשו רק כביטוי לקשר החי והמתחדש שמאחוריהם.
מי מעז להפריע?!
בחסידות מוסבר כי לפעולתה של עבודת התפילה על הנפש ישנם שני ביטויים עיקריים.
האחד הוא המאמץ לשפוך את הנפש נוכח פני ה' והרצון העז לדבוק בו בשלמות. והשני הוא העבודה המאומצת לזכך ולעדן את המידות, להכניע את היצרים והתאוות ולהפוך ליהודי טוב יותר.
מה הקשר בין הביטויים הללו, בין מלחמת היצר ותיקון המידות לבין עבודת הדבקות ושפיכת הלב?
כתוב בזהר: "כד אריה וארייתא קיימי, וי למאן דעבר בינייהו" (ובתרגום לעברית – כאשר אריה ולביאה עומדים יחד, אוי למי שיעבור ביניהם). כאשר האהבה גדלה והרצון להתייחד גובר, מתגבר גם הכעס על מי שמנסה למנוע את המפגש והקרבה.
התפילה היא זמן של התייחדות וקרבה וממילא היא זמן מוכשר לריב ולהילחם עם אותם חלקים בנפש – מידות רעות, גאווה ותאוות – המנסים למנוע ולהפריע לאותו ייחוד קדוש.
בכחה של תפילה אמיתית ופנימית לעורר בלב המתפלל מאיסה וכעס כלפי אותם יצרים נמוכים המושכים אותו למטה ורצון חזק להשתחרר מהם לתמיד.
בכעס המתעורר בעת התפילה צריך להשתמש ככלי בעל כח לגרש בפועל את הרע מן הנפש ולהצליח להתנתק, ולו במעט, מן התאוות והיצרים.
רוצה גם לקבל לגימות של אור? לחץ כאן ונוסיף אותך לקבוצה השקטה!
