בס"ד
שלום לידידינו היקרים!
שלשת 'גיבורי הפרשה' שלנו, פרשת חיי שרה, הם יצחק-החתן, רבקה-הכלה, והעבד הנשלח להביא את רבקה מארם נהריים, כאשר רוב הפרשה נסובה סביב שידוך יצחק ורבקה.
על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. שלשת האבות הקדושים מכוונים כנגד שלשה עמודים אלו, כאשר יצחק אבינו מכוון כנגד עמוד העבודה. והנה פלא – יצחק ועוד רבקה עולה בגימטריא תפלה.
משכך, נדבר במאמר השבוע על עבודת התפילה של כל אחד מאיתנו – כיצד משתקפים יצחק, רבקה והעבד בתפילה, מה כדאי לזכור כאשר עומדים להתפלל ומאיזו מחשבה טבעית אך שלילית ממש כדאי לנו להיזהר.
יצחק הצוחק…
אמרנו אמנם שעמוד העבודה מכוון כנגד יצחק אבינו, אך כדאי במיוחד לשים לב שבכל סיפור השידוך יצחק כמעט לא נוכח.
מי שבפועל עובד, מתאמץ ופועל הוא העבד, ואילו יצחק רק נהנה מעבודת העבד, ללא שנדרשים ממנו פעילות ומאמץ מיוחדים. ההנאה הזו מתבטאת בשמו – יצחק צוחק ונהנה ללא צורך בעבודה קשה.
כיצד עובדה זו קשורה לעבודת התפילה?
אנחנו מתאמצים, וה'?
נתבונן מה אנו עושים בתפילה.
כשאנו באים להתפלל אל ה', אנו מצידנו מאוד מתאמצים. המאמץ הנפשי שלנו מתבטא גם בכך שאנו לא יודעים האם התפילה שלנו תיענה או לא, אם יתמלא רצוננו או לא.
לעומת זאת, ה' מצידו איננו מתאמץ כלל. הוא כל יכול והאפשרות שהוא יענה לתפילתנו או לא – שוות לחלוטין, אפשר כך ואפשר אחרת, ואף אחת מהן לא מצריכה ממנו ח"ו איזשהו מאמץ.
יוצא אם כן שמצד המתפלל ישנו מאמץ ועבודה, אך מצד ה' הכל אפשרי וקל (ובלשון הראשונים – רק ה' הוא 'מחויב המציאות', וכל השאר לעומתו הם בגדר 'אפשרי המציאות').
שני צדדים אלו הם בעצם יצחק והעבד –
יצחק מבטא את העובדה שה' יכול הכל, המבט שלו על המציאות משוחרר לגמרי ואינו כבול בכבליה, והוא אף צוחק ממגבלות המציאות.
העבד מבטא את המתפלל עצמו, הנתון במיצרי המציאות ועובד ומתאמץ קשה על מנת לפנות אל ה' ולהיות תלוי ברצונו.
לא אכפת לו ממני!
אם כך, היכן נכנסת בסיפור הכלה – רבקה אימנו?
נחזור רגע לציור המתפלל, שהוא בעצם אנחנו כולנו:
אולי לא כולנו מוכנים להודות בכך, אך רבים מאיתנו חשים מרמור מסוים למשמע הציור הזה. המתפלל עובד קשה, מתאמץ ומבקש מה' שיעתר לתפילתו, ואילו לה' הכל קל מאוד. אם כך, לא באמת אכפת לו ממני – כי מה אכפת לו אם קשה לי או לא – אותו זה לא מעניין…
עיקר התפילה היא האמונה המוחלטת בכך שאפשר לקחת את הדברים הכי כבדים אצלי, אלו שאני לא מאמים שיצליחו לזוז, להביא אותם לפני ה' והוא ברצונו ישנה אותם. המרמור שאנו חשים מכניס בליבנו חוסר אמונה בכך שה' ישנה את הכבדות והמועקה שלנו ויהפוך אותנו לקלים ומשוחררים.
אתה מוכן לעבוד?
מה עושים עם הטרוניה הסמויה הזו?
כאן נכנסת רבקה לתמונה.
בכדי לבטל את הטרוניה הזו כלפי ה' אנו זקוקים לנכונות רבה לקבל מה' למרות שאצלנו מאוד כבד, נכונות לעבוד קשה כאן בעולם, ובד בבד להיות שליחים נאמנים של ה', המשוחרר מכל קושי, לפנות אליו ולקבל ממנו.
זוהי רבקה אימנו. רבקה נמצאת בארם נהריים, טבועה עמוק בתוך המציאות ופועלת בתוכה, ועם זאת רוצה להתחתן ולקבל מיצחק הצוחק על קשיי המציאות ואיננו מוגבל בתוכם ('רבקה' זהו גם כינוי לבהמות, צמד בקר, המוכנות לעבודה קשה).
רבקה נולדת לאחר מסירות נפשו של יצחק בעקידה. במאמר הקודם הזכרנו שמסירות הנפש בעקידה זוהי העליה של יצחק אל המקום המשוחרר מכבלי המציאות, אם ה' ירצה אחיה, ואם לא, לא, כאשר כל האפשרויות פתוחות.
המקום הזה אצל יצחק 'מוליד' את רבקה – הנכונות להתמסר לעבודה קשה בתוך המציאות מתוך הנאה לשרת את ה'צחוק עשה לי אלקים', המשוחרר לגמרי.
מדוע העבד ארור?!
ונקודה נוספת –
חז"ל אומרים שאליעזר העבד רוצה לחתן את ביתו עם יצחק, אך אברהם אומר לו 'בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך'. מדוע?
לפי דרכנו, העבד הינו המאמץ והעבודה הקשים של המתפלל. מאמץ זה יכול לגרום לנו לחשוב שנוכחות ה' שאנו חווים בתפילה והברכה המגיעה בעקבותיה נגרמו בזכות המאמץ שלנו.
מחשבה זו נקראת בחז"ל 'עיון תפילה', ועל המתפלל כך נאמר – 'כל המאריך בתפילתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב, שנאמר 'תוחלת ממושכה מחלה לב'.
הדבר אינו כן, העבד רק מתווך בין בין יצחק לרבקה, כל הברכות בתפילה מגיעות בעקבות החיבור בין יצחק לרבקה, בין הנכונות של המתפלל לעבוד קשה לבין החיבור והקשר לצחוק העליון, שלפניו אין שום מאמץ.
מחשבה זו נקראת 'ארור', שלא מצליחה להידבק ל'ברוך', ברכותיו של ה', וסופה שתביא את המתפלל לכדי מפח נפש וחוסר חיות. לעומתה הנכונות להתאמץ תוך ידיעה שרק מה' הברכה, היא שמכניסה חיות ונוכחות אלוקית בתפילה.
תכל'ס – כיצד נעמדים לתפילה?
נמצא שכשאנו מתפללים עלינו לזכור שני דברים:
הדבר הראשון הוא לשים לב שעל אף שבתוכנו ישנה כבדות הנובעת מהיותנו שקועים בתוך המציאות המוגבלת, ה' יכול להסיר אותה בקלות.
הדבר השני הוא להסיר את ההתנגדות שלנו לעובדה זו, ולהיות מוכנים לקבל שאצל ה' קל ואצלנו כבד, ולרצות אף על פי כן להיות מחוברים אליו.
נזכה כולנו להתפלל בתחנונים לפני ה', ולמלא את עבודת התפילה בתענוג אלוקי!
שבת שלום וחורף מבורך!
בית 'עוד יוסף חי'.
לקבלת המייל השבועי לחצו כאן
