מתוך השיעור הכללי של הרב יצחק שפירא שליט"א בישיבה.
הקושיות בגמרא
הגמרא במסכת קידושין (דף ה:) מביאה ברייתא שאומרת איך מקדשים אשה בכסף:
תנו רבנן: כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת לי" "הרי את מאורסת לי" "הרי את לי לאינתו" – הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה ואמרה היא "הריני מקודשת לך" "הריני מאורסת לך" "הריני לך לאינתו" – אינה מקודשת.
הברייתא אומרת שאם איש נותן לאשה כסף ואומר לה "הרי את מקודשת לי" – היא מקודשת, ואם האשה נותנת לאיש כסף ואומרת לו "הריני מקודשת לך" – היא לא מקודשת. יש בברייתא שני דברים שצריך לעשות בקידושין לתת כסף (או שווה כסף) ולומר לאשה שהיא מקודשת. הגמרא דנה במקרה ביניים שלא כתוב במפורש בברייתא, מה הדין כאשר האיש נותן את הכסף לאשה והאשה אומרת שהיא מתקדשת לו:
מתקיף לה רב פפא, טעמא דנתן הוא ואמר הוא, הא נתן הוא ואמרה היא – אינה מקודשת. אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוו קידושין, טעמא דנתנה היא ואמרה היא, הא נתן הוא ואמרה היא – הוו קידושין! רישא דוקא, סיפא כדי נסבה. ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא?! אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוו קידושין. נתן הוא ואמרה היא, נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קידושין. ואי בעית אימא: נתן הוא ואמר הוא – מקודשת. נתנה היא ואמרה היא – אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא – ספיקא היא וחיישינן מדרבנן.
רב פפא מקשה על הברייתא, בתחילת הברייתא כתוב שאם האיש גם נותן את הכסף וגם אומר שהאשה מקודשת לו, האשה מקודשת, משמע שאם האיש נותן את הכסף והאשה אומרת שהיא מתקדשת לו, היא לא מקודשת. לעומת זאת, בסוף הברייתא כתוב שאם האשה גם נותנת את הכסף וגם אומרת שהיא מתקדשת לאיש היא לא מקודשת, משמע שאם האיש נותן את הכסף והאשה אומרת שהיא מתקדשת, היא מקודשת. יוצא שיש סתירה לגבי הדין כאשר האיש נותן את הכסף והאשה אומרת שהיא מתקדשת, בין הדיוק מתחילת הברייתא לבין הדיוק מסוף הברייתא.
הגמרא מסבירה את הברייתא בשתי צורות, צורה אחת היא שבאמת רק אם האיש גם נותן וגם אומר האשה מקודשת, כמו שעולה מהדיוק של תחילת הברייתא, ובסוף הברייתא מביאים מקרה שהאשה גם נותנת וגם אומרת כדי להדגיש את הסיבה למה האשה לא מקודשת כשהיא אומרת, כי זה כמו שהיא תיתן ותאמר. הצורה השנייה שהגמרא מסבירה, היא שהברייתא הסתפקה מה הדין כאשר האיש נותן והאשה אומרת, לכן היא אמרה את הדינים הברורים וסמכה על זה שנבין שהמקרה באמצע מסופק.
יש שאלה פשוטה על הגמרא, למה הגמרא דנה מה הדין כאשר האיש נותן והאשה אומרת, ולא דנה מה הדין כאשר האשה נותנת והאיש אומר, הרי זה גם מקרה ביניים בין שני המקרים בברייתא[1]. בנוסף לשאלה זו, קשה על הגמרא מגמרא אחרת (דף ו.):
היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, ר' יוסי אומר – דיו. ר' יהודה אומר – צריך לפרש. ואמר רב הונא אמר שמואל – הלכה כר' יוסי.
רואים בגמרא שפוסקים שאם מישהו דיבר עם אשה על עניין קידושיה ובסוף נתן לה כסף סתם, היא מקודשת, כי היה ברור שהכוונה היא לקדש אותה בכסף זה. רואים מהגמרא הזו שלא חייבים כדי לקדש לומר לאשה במפורש שהיא מקודשת, אלא העיקר שיהיה ברור שהאיש מתכוון לקדש אותה, ואם כן מדוע כאן היא לא מקודשת הרי לכאורה ברור שהם התכוונו לעשות מעשה קידושין, שהרי היא אמרה הריני מקודשת לך והוא הביא לה כסף[2].נוסיף עוד שאלה מהמשך הגמרא:
אמר שמואל: בקידושין, נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת" "הרי את מאורסת" "הרי את לאינתו" – הרי זו מקודשת. "הריני אישך" "הריני בעליך" "הריני ארוסיך" – אין כאן בית מיחוש. וכן בגירושין, נתן לה ואמר לה "הרי את משולחת" "הרי את מגורשת" "הרי את מותרת לכל אדם" – הרי זו מגורשת. "איני אישך" "איני בעליך" "איני ארוסיך" אין כאן בית מיחוש. […] הכא כתיב "כי יקח" – ולא שיקח את עצמו. והכא כתיב "ושלחה" – ולא שישלח את עצמו.
לכאורה גם דברי שמואל האלו הם תמוהים, אם האמירה לא משמעותית וגם קידושין ללא אמירה תופסים, יוצא שכל עניין האמירה זה כדי שיהיה ברור לשני הצדדים שהמעשה כאן הוא קידושין, אז למה כאשר איש אומר לאשה "הריני בעליך" זה לא תופס? הרי ממש ברור מה כוונתו. כדי לענות על שאלות אלו ננסה להבין מה קורה בקידושי אשה? איך התורה מתייחסת למעשה זה?
הסבר הקניין בקידושי אשה
במסכת קידושין בפרק א' משניות א' עד ו' יש דיני קניין שונים. סדר הקניינים במשנה הוא: משנה א' – אשה ויבמה, משנה ב' – עבד עברי ושפחה עבריים, משנה ג' – עבד כנעני, משנה ד' – בהמה גסה ודקה, משנה ה' – נכסים שיש להם אחריות ונכסים שאין להם אחריות, משנה ו' – המשך נכסים שאין להם אחריות ומעט הקדש.
המשנה בפשטות מביאה את קידושי האשה בתור אחד מהקניינים[3], האיש קונה את האשה. ננסה להבין מה קורה כאשר האיש מקדש את האשה? מה הוא קונה בה[4]? כדי להבין מה האיש קונה באשה כאשר הוא מקדש אותה נעזר בהלכות ברמב"ם שדנות על החידוש של הקידושין כלפי מה שהיה קודם מתן תורה, ומה שקיים עד היום אצל הגויים. הרמב"ם פותח את הלכות אישות (פרק א' הלכה א') כך:
קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר "כי יקח איש אשה ובא אליה".
הרמב"ם אומר שקודם שנתנה התורה איש ואשה שרצו להתחתן, האיש היה מביא את האשה לתוך ביתו ובועל אותה וכך היא נחשבת אשתו. צריך להדגיש שזה מאד משמעותי שהיא נחשבת אשתו, כי עכשיו אם מישהו אחר יבוא עליה, הוא יתחייב מיתה, מצד גילוי עריות שהוא חלק משבע מצוות בני נח. אחרי שנתנה תורה לישראל, יש מצווה שכשיהודי רוצה להתחתן עם מישהי הוא צריך לקנות אותה קודם. כלומר, לפני מתן תורה, וכן המצב היום אצל הגויים, אין צורך שהאיש יקנה את האשה כדי שהם יהיו נשואים, ואילו אחרי מתן תורה יש מצווה שיהודי יקנה את האשה לפני שהם יהיו נשואים. כדי לראות מה היהודי קונה כשהוא קונה אשה, נראה מה ההבדל בין יהודי לגוי לגבי גירושין (הלכות מלכים פרק ט' הלכה ח'):
ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
כדי לפרק נישואים של גויים, מספיק שהאיש מוציא את האשה מרשותו או שהיא יוצאת מרשותו ואין אצלם צורך בגט. כאשר יש צורך בגט האיש יכול להחליט האם הוא מסכים לאשה לצאת מרשותו או לא, הדבר ברשותו לבד. כאשר אין צורך בגט, כמו אצל גויים, אין הדבר תלוי בו לבד, כלומר האיש הוא לא המחליט היחיד האם האשה ברשותו או לא, אלא היא גם יכולה להחליט לצאת מרשותו, והיא לא תהיה עוד נשואה.
ננסה להבין, מה העניין של התורה שאיש יקנה את האשה לפני שהוא יישא אותה? בפשיטות כאשר קורים את ההלכה בתחילת הלכות אישות נראה שהעניין הוא שה' רוצה שהקשר בין האיש לאשה יהיה יותר רציני, שיהיה איזה מעשה שמגדיר את זה שהם קשורים[5]. אם כן, לכאורה היה מספיק איזה מעשה שיסמל את זה שהאיש והאשה מתחתנים, למה צריך דווקא שהאיש יקנה את האשה? אולי שהאשה תקנה את האיש שיהיה בעלה, או אולי שיהיה מעשה ששניהם מתחתנים כמו שיהיה עדים שהם התייחדו.
כדי להסביר למה מעשה שעושה את הקשר בין האיש והאשה הוא רציני, הוא דווקא שהאיש קונה את האשה, נעזר שוב בהשוואה למה שהיה קודם מתן תורה. קודם מתן תורה וגם היום אצל גויים, כאשר איש ואשה נשואים לאיש מותר להיות עם אשה אחרת ואילו לאשה אסור להיות עם איש אחר, לכן מה שקורה בחתונה זה שהאשה נאסרת. לכן, כשהתורה החליטה שצריך מעשה שיהפוך את הקשר בין האיש והאשה לרציני, היא בחרה מעשה שבאמת מגדיר מה קורה בקשר בין איש ואשה.
בהלכות אישות ראינו שהחידוש של הקידושין היא שצריך לקנות את האשה קודם שנושאים אותה. בהלכות מלכים ראינו שאצל גויים שאין קידושין האיש הוא לא בעל הבית על השאלה אם הם נשואים אלא האשה יכולה לצאת ממנו אם היא רוצה. נראה שזה מה שהאיש קונה כאשר הוא מקדש את אשתו, את זה שהיא לא תוכל לצאת מרשותו ללא שהוא ישחרר אותה בגט, כלומר האיש הוא בעל הבית על האשה לגבי השאלה האם היא יכולה להתחתן עם מישהו אחר.[6]
האיש קונה את האשה בזמן שהוא מקדש אותה, אך ורק לעניין זה שהיא לא תוכל להתחתן עם אנשים אחרים, הוא לא יכול לומר לה מה לעשות וכו'[7]. מצד שני חשוב לתורה להדגיש שהאיש קונה את האשה, ולא רק שיש איזה מעשה שעושה אותם נשואים, האיש ממש הבעל הבית היחיד על הנישואים, כלומר על השאלה אם האשה יכולה להתחתן עם מישהו אחר[8].
הסבר הגמרא
שאלנו בהתחלה למה הגמרא לא דנה על מקרה שבו האשה נותנת כסף והאיש אומרת לה שהיא מקודשת לו בכסף הזה. ראינו שהתורה מתייחסת לקידושין בתור קניין, האיש קונה את האשה. לכן, אין בכלל ה"א שהאיש יוכל לקדש את האשה על ידי שהיא תיתן לו כסף, כמו שבכל קניין אחר כאשר הקונה נותן כסף זה לא נחשב מעשה קניין.
מצד שני, התורה רוצה שיהיה ברור שבמעשה הקניין הזה אתה קונה רק את זה שהאשה לא תוכל להתחתן עם מישהו אחר, ולא קונה איזה דבר שמחייב את האשה לעשות לך משהו. לכן, חשוב לתורה שיהיה ברור שהאיש לוקח את האשה ולא את עצמו, כלומר המעשה שנעשה בקידושין משנה רק לגבי האשה ולא לגבי הבעל. כאשר אדם קונה עבד כביכול העבד מצטמצם והוא מתרחב, העבד לא יכול להחליט מה הוא יעשה והאדון במקום זה יכול להחליט מה העבד יעשה, אבל כאשר אדם קונה אשה אמנם היא מצטמצמת אבל הוא לא מתרחב, הוא לא יכול לומר לה מה לעשות באף עניין, גם לא בעניין אישות, אלא רק היא מצטמצמת ולא יכולה להחליט למי להינשא.
בגלל העניין הזה שמואל אמר שאם מישהו אומר לאשה "הריני בעליך", היא לא מקודשת, כי זה נשמע שנעשה שינוי בו כאילו שהוא התרחב, וזה לא נכון. כאשר אדם יקנה עבד ויגיד לו הריני אדונך הוא יקנה לו, כיוון שהוא באמת קנה את הסמכות להיות אדון שלו, אבל כאשר אדם אומר לאשה "הריני בעלך" היא לא מקודשת כיוון שהוא לא קנה את זה שהוא יהיה בעל שלה את זה שהיא לא תוכל להתחתן עם מישהו אחר. תמיד בקידושי אשה צריך שיהיה ברור שהמעשה שנעשה הוא באישה ולא באיש.
אם איש ואשה היו מדברים על עשקי קידושין והאיש נתן לה סתם מבלי לומר שזה קידושין, היא מקודשת, כיוון שסתם כך כשהאיש נותן לאשה נראה שהם התכוונו למה שהתורה אמרה שהאיש קונה את האשה לעניין זה שהיא אסורה על כל העולם. אם האיש אומר לה "הריני בעליך", כביכול הוא הראה שהוא לא מבין מה נקנה לו בקידושין, והוא חשב שהוא הבעלים של האשה, מה שלא נכון, לכן במקרה זה היא לא מקודשת וזה פחות טוב ממי שקידש סתם.
עכשיו נעסוק בשאלה שמטרידה את הגמרא, מה הדין כאשר האיש נותן לאשה כסף והאשה אומרת שהיא מתקדשת לו. מה הספק כאן? מצד אחד אפשר לומר שזה קידושין מעולים כיוון שהוא נותן לה, ולכן ברור שהיא זאת שנקנת לו, וגם היא אומרת שהיא מתקדשת לו, ולא שהוא נהיה בעלה. מצד שני, כאשר האשה אומרת שהיא מתקדשת, אני יכול לחשוב שאין כאן קניין. למרות שודאי שאם עבד יאמר לאדון שלו הריני לך לעבד והאדון יביא לו כסף הוא ייקנה, בקידושי אשה מרוב שהאיש כמעט לא קונה כלום, אם האישה אומר שהיא מתקדשת לו אפשר לומר שהיא מתכוונת שהיא אוסרת את כל העולם עליה, בבחינת נדר, ולא ברור שהיא קונה אותה, כלומר האיש אוסר עליה את כל העולם על ידי מעשה הקניין.
[1] עיין תוספות (ד"ה הא נתן) שדן בשאלה זו ותירץ שהגמרא לא דנה במקרה זה מכיוון שבאמת היא לפעמים מקודשת ולפעמים לא. אם אשה נותנת לאדם חשוב והוא אומר לה שהוא מקדש אותה בזה היא מקודשת, ואילו לסתם אדם לא. אמנם אנחנו רוצים להסביר הסבר אחר מכיוון שהרמב"ם (בהלכות אישות פרק ג' הלכה ב') כותב בפשיטות שאם היא נתנה והוא אמר האשה לא מקודשת. נראה שהרמב"ם הבין שכאשר אשה נותנת לאדם חשוב זה לא נחשב שהיא נתנה אלא שהוא נתן לה הנאה, ולכן לפי הרמב"ם כאשר אשה נותנת לאדם חשוב הוא צריך לומר הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבתי ממך מתנה (כמו שכותב בהלכות אישות פרק ה' הלכה כ"ב.
[2] עיין ברשב"א (ד"ה הא נתן, מהאמצע במילים ואם תאמר) שדן בשאלה זו, ומסביר שכאן כיוון שהעדים לא יכולים להעיד שהאיש התכוון לקדש כי הם לא שמעו אותו אומר שהוא מקדש אלא הם רק משערים לפי מעשיו שזו הייתה כוונתו, אין כאן קידושין, מה שאין כן כאשר האיש דיבר עימה בעסקי קידושין ונתן לה, העדים יכולים להעיד שהוא התכוון שהרי הוא דיבר על עסקי הקידושין. הקשה על זה רבי עקיבא איגר (דרוש מקור) הרי בסתם קידושי אשה העדים לא רואים שהאשה רוצה להתקדש, שהרי היא לא אומרת שהיא רוצה אלא הם מעידים לפי מה שנראה להם, שהרי היא שותקת. אם כן, מדוע כאשר האיש שותק העדים לא יכולים להעיד לפי השערתם. רע"א מתרץ שזה בדיוק מה שהגמרא למדה מהפסוק "כי [דרוש עריכה ודיוק כי זה לא ממש קושיית הרע"א]
[3] אמנם נראה שודאי הקניין של האיש באשה הוא הכי קטן כי נראה בברור שסדר הקניינים במשנה הוא סדר עולה ברמת הקניין של הקונה בדבר הנקנה, החל מאשה שהבעל כמעט לא קונה בה כלום, עד לחפץ שהאדם קונה אותו לגמרי. נסדר מהסוף להתחלה: כאשר אדם קונה חפץ הוא לגמרי שלו, הוא יכול להשמיד אותו, כאשר הוא קונה קרקע, הוא לא יכול להרוס אותה היא תמיד קיימת. כאשר אדם קונה בהמה הוא כבר לא יכול להרביץ לה סתם, יש איסור צער בעלי חיים. כאשר אדם קונה עבד כנעני הוא לא יכול להרוג אותו אף פעם לעומת בהמה שמותר להרוג אותה לצרכים מסוימים. כאשר אדם קונה עבד עברי הוא לא יכול להעביד אותו עבודת פרך והוא צריך לדאוג לו לתנאים טובים עד כדי כך שחכמים אמרו שמי שקונה עבד עברי כאילו קנה אדון לעצמו. כאשר אדם קונה אשה הוא לא יכול לומר לה מה לעשות כמו לעבד, ולא ברור מה בדיוק הוא קונה בה.
[4] כשבאים לשאלה זו צריך לשים לב שהקניין הוא עושה את האישה מאורסת לאדם ועדיין לא נשואה. עוד דבר שצריך לשים לב שהקניין נלמד מהתורה, זה אומר שמהתורה לפני תקנות חכמים, האיש קונה משהו באשה. לכן, אי אפשר לומר שהאיש קונה רק את זה שמעשה ידיה שלו וכד' מכיוון שהאישה עדיין לא נשואה לו, וגם כל מה שמעשה ידיה שלו זה תקנה מדרבנן והקניין של איש באישה הוא מדאורייתא.
[5] בבחינה מסוימת זה דומה למה שהרמב"ם ממשיך (בפרק א' הלכה ד') שקודם מתן תורה היה מותר לבוא על אשה באקראי בלי קידושין ואחרי מתן תורה אסור, מפני שהקשר בין איש ואשה כאשר הוא בלי קידושין הוא דומה לאקראי של זנות. התורה רצתה שהקשר בין איש לאשה יהיה רציני ולכן רצתה גם שלא יהיה זנות באופן אקראי וגם שהקשר בין איש ואשה לשם נישואים יהיה עם מעשה מיוחד שיהפוך אותם להיות נשואים.
[6] הגמרא (בדף ב') אומרת שהלשון של התורה היא לשון קניין (כי יקח איש אשה), והלשון של חכמים היא לשון קידושין. הגמרא מסבירה את לשון חכמים, שאסר אותה על העולם כמו הקדש. נראה שחכמים בלשונם באו לבאר את מה שהתורה אומרת שאיש קונה אשה, לאיזה עניין הוא קונה אותה, לעניין זה שהיא אסורה על כל העולם כהקדש, כמו שכתבנו.
[7] לכאורה קשה על דברנו מהלכות נדרים (פרק י"ב הלכה ט') שהרמב"ם אומר שם: "האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך – אינו צריך להפר, הא למה זה דומה? לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות". רואים שהרמב"ם מתייחס כאילו האשה עצמה קנויה לאיש לעניין תשמיש, ולא רק לעניין שהיא לא תהיה עם איש אחר! אלא שקודם כל עניין החיוב של האשה לאיש בתשמיש ודאי לא נעשה בזמן הקידושין, שהרי אז עדיין האשה אסורה על האיש, אלא מה שנעשה ברגע הקידושין הוא זה שהאשה אסורה על העולם, ולכן ברור שזה מה שהאיש קונה בזמן הקידושין. בנוסף לכך, גם בזמן שהם נשואים נראה שהאשה לא קנויה לאיש לעניין תשמיש, שהרי לא נעשה בזמן הנישואין איזה קניין חדש, אלא שכשאיש ואשה נשואים הם מתחייבים זה לזה בכל מיני חיובים. כאשר אשה נשואה מדירה את בעלה מתשמיש זה דומה לבעל חוב שמדיר את מי שהוא חייב לו כסף מכספו, שודאי שהוא יישאר חייב להחזיר את הכסף.
לפי הסברנו, צריך להבין למה הרמב"ם בהמשך ההלכה כותב: "וכן הוא שאומר לה הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום מפני שהוא משועבד לה בשאר כסות ועונה", הרמב"ם לא כותב שזה כמו אוסר על בעל הפירות את הפירות, ואם החיוב של האשה לאיש הוא מצד התחייבות שלה כמו שהאיש מתחייב לאשה בעונה, למה הרמב"ם לא כותב בשניהם שהם משועבדים? למה הוא משנה בלשון? נראה שבאמת יש הבדל בין האיש והאשה לגבי ההתחייבות שלהם לתשמיש. האיש מחוייב במצוות עונה ואילו האשה פטורה ממנה. הסיבה שהאשה פטורה ממצוות עונה היא שבמעשה זה היא נפעלת, ולכן לא שייך לצוות עליה. החיוב שיש על האשה כלפי האיש היא לתת לו לעשות בה מעשה, כמו חיוב בעל חוב לתת למלווה משהו שהוא אפותיקי על ההלוואה שאותו הלווה לוקח לבד, אמנם עדיין הבעלות על האפותיקי היא של הלווה עד שהמלווה ייקח אותו, כמו אצל אשה שהבעלות עליה גם לעניין תשמיש היא שלה, אלא שהיא התחייבה בנישואין לתת את לאיש לקחת את זה. לעומת זאת, אצל האיש הוא מחוייב בעונה, בדומה לחיוב של בעל חוב להחזיר את הלוואתו כשאין אפותיקי, שם הלווה עושה מעשה ומחזיר למלווה והמלווה לא יכול לקחת לבד. לכן, כאשר הרמב"ם דיבר על החיוב של אשה הוא דימה את זה לזה שאי אפשר לאסור דבר על בעל הפירות, כי האשה היא סבילה ורק צריכה לתת לאיש לקחת, ואילו כאשר הוא דיבר על האיש הוא אמר שהוא מחוייב לה בעונה, כי האיש הוא פעיל וצריך לתת לאשה עונה.
[8] אחת הנפק"מ היא לגבי כפייה של הבעל על האשה לא להיות עם מישהו אחר [דרוש מקור והרחבה].
