תיקון הכסף – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

וילקט יוסף את כל הכסף

מורנו הבעש"ט הורה דרך המתקנת את לימוד התורה והתפלה, שיהיו ללא פניות וגאוה, ולא תהיה מהם יניקה לצדדים הרעים שבעולם. אמנם, אמר הבעש"ט, למרות שתיקן את התורה והתפלה, את העיסוק בממון לא גמר לתקן – ומעיסוק בני ישראל בכסף באופן בלתי-מתוקן מתקיים ומתחזק הרוע בעולם. כך, מזמן הבעש"ט ועד לימינו אנו, נתרחקו יהודים רבים מדרך התורה עקב תדמית של חוסר נקיון כפים שדבקה בציבור שומרי התורה והמצוות.

תיקון הממון נותר כ"בקעה להתגדר בה" למשיח ודורו-דורנו. להבאת המשיח נחוץ כסף רב – 'בזבוז האוצרות' שנאגרו במשך שנים – אך עליו להיות כסף טהור ומתוקן. תיקון הכסף קשור ביוסף הצדיק, כנאמר בפרשתנו: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען". יוסף מתיחס לכסף באופן נכון – ללא נגיעות אישיות – ולכן מסוגל לאסוף את כל הכסף. חז"ל מלמדים שעיקר הכסף שאסף יוסף נועד לעתיד לבוא: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – אחת נתגלה לקרח ואחת נתגלה לאנטונינוס בן אסוירוס ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא"[1] – הכסף לעתיד לבוא נועד להבאת המשיח.

משא ומתן באמונה

לפני הדיון במטמוניות יוסף, נעמיק בהבנת תיקון הכסף. מהשאלה הראשונה המוצגת לאדם בעולם האמת – "נשאת ונתת באמונה?"[2] – עולה שעיקר תיקון הממון קשור באמונה. שרש התיקון באמונה, החופפת מעל מודעות האדם, שכל הכסף בא מבורא העולם. אמונה זו גורמת לכך שהעיסוק המודע בכסף יהיה ביושר ובהגינות (שהרי תככנות לא תוסיף – ואף תגרע – מהשפע האלקי לאדם). מהאמונה נמשך בטחון למודעות האדם, והוא מסוגל לעסוק בכסף ללא מתחים מיותרים[3], שהרי הכל מה' – הזן ומפרנס כל בריה.

ובעומק יותר: שרש הכסף באמונה – הרמה העליונה בנפש. בעל-המודע בנפש שלשה כחות: אמונה, תענוג ורצון. שלשה סוגי משיכה המניעים אדם לפעולה – כיסופין, תשוקה, רצון (הרמוזים בתיבה כתר – ספירת העל-מודע) מקבילים לכחות העל-מודע: הכיסופין – סוד הכסף – מושכים לטוב נעלם וטמיר, בלתי מוחשי, הגנוז באמונת האדם (המאמין שהטוב יתגלה מתיקון המציאות בדרך אמונתו). התשוקה מושכת לתענוג טוב ומורגש. הרצון מושך למימוש האמצעים לתענוג (ולא רק לעצם התענוג)[4].

עולה, שהיכולת לגייס כספים טובים וטהורים תלויה בכיסופים למימוש האמונה החזקה והמשיחית, שלמעלה מכל תענוג או רצון מורגשים. התענוג יכול להיות חלקי ונקודתי, מסתפק במועט, ובוודאי שכך לגבי כח הרצון, אך האמונה 'הולכת על כל הקופה' – חשיפת הטוב שבאמונה תלויה במימוש מלא של החזון המשיחי שבאדם. לכן, תכונת הכסף היא כיסופים ליותר (– "יש לו מנה רוצה מאתים") עד צבירת "כל הכסף". אלו כיסופים טהורים, ללא נגיעה אישית (המסתפקת בתענוג מועט), להנהגת העולם לקראת גאולה ותיקון שלם.

רחמים מכוסים

נשוב לדון במטמוניות שהטמין יוסף, ונגלה פן נוסף בדרך תיקון הכסף והפיכתו לכסף הטהור הדרוש להבאת המשיח:

מקור הכסף בעל-מודע, אך במודע מתגלה הכסף במדת הרחמים[5] (– פנימיות ספירת התפארת, בה עיקר הארת העל-מודע – הכתר). אור הרחמים מתחלק לשלשה שלישים: שני חלקים שהם הצד הרגשי והמעשי של הרחמים, וחלק עליון שהוא השכל המוליד את הרחמים. הבדל מהותי בין החלקים התחתונים (הרגשי והמעשי) לחלק העליון (השכלי) הוא הישות הכרוכה בהם: רגש הרחמים ומימושו 'גלויים' – האדם חש את עצמו (– "יש מי שמרחם"), וישות ה'אני' נותנת יניקה לרע באדם ובעולם. לעומת זאת, השכל ברחמים 'מכוסה' – הרגש נעלם במוח, הממוקד במושא הרחמים ובדרך לעזור לו, ללא הרגשת ה'אני' ברחמים – שאזי אין יניקה לרע מרחמים אלו.

כשדנים בכסף בהקשר זה, הרי שהוא נועד למימוש הרחמים על הזולת. אמנם, הישות עלולה לגרום להפנית הכסף לטובתו האישית של האדם. כך מבואר בחסידות[6] ביחס לשלש מטמוניות יוסף המכוונים כנגד שלישי הרחמים:

מטמון אנטונינוס מכוון כנגד המימוש המעשי, כסף שנועד לבנית כבישים, גשרים ומרחצאות לתועלת הציבור – אמצעים לשיפור החיים והתענוג בהם. אמנם, הישות גורמת ש"כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם"[7] – האדם פועל לטובת עצמו, נקיון הכפים נפגם ועצם הטוב ניזוק.

מטמון קרח הוא כנגד רגש הרחמים, כסף שמוצא על תענוגות, להמתקת עצם הרגשת המסכנות שבחיים. אמנם, ברגש – שעוסק בשיפור ההרגשה, ולאו דווקא בשינוי אמיתי – קל לסטות לגחמות רעות וגאוותניות (והמבזבז כספים על תענוגות בני אדם, עתיד לחלוק על נשיא דורו המוליך לגאולה – בשל התקיפות וההתנשאות המתיימרות לתקן את המציאות – כקרח ועדתו).

המטמון השמור לעתיד לבוא מכוון כנגד השכל המוליד רחמים. זהו כסף המעניק כח למנהיגות החותרת לממש רחמי אמת על ישראל – "כי מרחמם ינהגם"[8] – כהנחית השכל בלבד, ללא כל נגיעות אישיות. האדם המסוגל 'לכסות' ולהלביש את "כל הכסף" ביעד רצוי וחיובי, ללא חשיפת שמץ ממנו ליניקה רעה והנאה אישית – לשקוע לגמרי בתיקון ומימוש האמונה במשיח, ללא תחושת עצמו ודאגה להנאתו וטובתו האישיות כלל – הוא ה"נושא ונותן באמונה" האמיתי, הזכאי ל"כל הכסף" על מנת להביא את המשיח.

[1] פסחים קיט, ב.

[2] שבת לא, א.

[3] יוסף ממתיק מתחים בעניני כספים, כששם כסף באמתחות אחיו. סוד המתקת המתח בחילוף ח-ק. האריז"ל מבאר שחילוף חק היינו פרצוף הנצח דאלב"ם – המשכה מהבטחון (– מדת הנצח) בענינים רוחניים לבטחון גם בענינים גשמיים, וד"ל.

[4] לפי הקבלה זו דברי חז"ל "בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו ובכיסו ובכעסו" רומזים לפסיכואנליזה החודרת עד לשרשי העל-מודע של האדם: "כיסו" היינו הכסף – הכיסופין המכוסים באמונה; "כוסו" היינו שתית יין – התשוקה לתענוגות בני אדם; "כעסו" הוא תיסכול האדם כשאין רצונו מתממש ומפיק תועלת, ודוק.

[5] כרמוז בפסוק "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" – "ויכר יוסף" נוטריקון כסף, ומפרש רש"י: "כשנמסרו בידיו הכיר שהם אחיו ורחם עליהם". המרחם על יהודי שמסר אותו והגלה אותו מארצו, מתוך תחושת אחוה, ראוי לקבל את "כל הכסף" – כי חזקה שישתמש בו בטהרה לגאולת עם ישראל (ללא כל נגיעות והעדפות אישיות).

[6] תורה אור לפרשת ויגש, ד"ה "וילקט יוסף את כל הכסף".

[7] ע"ז ב, א.

[8] ישעיה מט, י.